אתמול היה לי מן חיכוך עם אבא שלי, ובשילוב עם המחזור שלי זה העלה אצלי הרבה דברים שכנראה רציתי לשכוח כבר או להדחיק. מצאתי את עצמי בוכה מול המחשב כמו מטומטמת. הדבר הקטן הזה שהוא עשה, שלא ככ השפיע עליי יותר מידי העלה על פני השטח ככ הרבה תחושות של עצב ומרירות, עד שכבר לא יכולתי. 

כבר הרבה מאוד זמן שלא בכיתי בגללו, במיוחד לא ככה. אלו לא היו דמעות שקטות של כעס, כאב לי בגללו, נפגעתי בגללו עוד לפני הרבה זמן.

יצא שבדיוק חברה התחילה לדבר איתי בפייסבוק ופשוט את כל הרגשות הפלתי עליה. היא לא ידעה על המצב שלי איתו דבר, היא חברה כזאת של צחוקים, של תחומי עניין משותפים אבל פשוט יצא שפרקתי עליה הכל.

היא אמרה שהיא לא יכולה להזדהות, כי אין לה אבא, זה לא עצר אותי מלפרוק. הרגשתי נורא שכבר לא יכולתי לחשוב בהיגיון. פרקתי הרבה, והיא הבינה ממש קצת. אחרי זה הרגשתי אשמה שככה נחתתי עליה, אמרתי לה שאני דווקא שמחה שהיא לא יכולה להזדהות איתי כי היא תמיד הייתה מרכז העיניינים בפני אמא שלה ודודים שלה. אני שמחה שהיא לא יכלה להזדהות עם התחושות שהרגשתי, כי הן באמת תחושות קשות.

אפשר לומר שאתמול נשברתי לגמרי, התפרקתי, לגמרי בגללו.

קשה לי, אני לא יכולה לחשוב על דברים טובים בו, על תכונות אופי ראויות הערצה או מעשית שכאלה. לא יכולה לחשוב רק דברים רעים בו, על תכונות שליליות, על מעשים מסריחים. ואין לי כלפיו הערכה, לא בתור אבא שלי ולא בתור בנאדם. יש לי כבוד בסיסי אליו אבל אני רואה אותו ככישלון, כאדם חלש אופי שרק פוגע באחרים בגלל שהוא חושב שהוא הכי טוב והכי צודק ורוצה שכולם ילכו ע"פ החליל שלו.

אני סולדת ממנו.

ואתמול נשברתי מזה זמן רב.

זה היה מוזר לבכות ככה בגללו, שוב. כבר שכחתי איל זה להרגיש את הלב נמחץ בגלל כל מה שהוא עבר, בגלל כל מה שהוא חש אז, זמן רב לפני. אולי אני לא זוכרת מה הוא עשה, אבל אני בהחלט זוכרת איך הוא גרם לי להרגיש כי אולי המוח שוכח אבל אל הלב, הלב לא מסוגל לשכוח.

ואולי אני כבר לא כועסת עליו אפילו, כי אני יודעת שזה חסר טעם, כי כבר התייאשתי ממנו, כבר התאכזבתי. יש דברים שאני לא יכולה לשכוח לגביו אם אם ארצה בכך, הם כבר חלק ממני.

הוא האדם שאני הכי שונאת והוא האדם שהכי פגע בי, הוא ככ קרוב אליי וככ קל לו לפגוע בי ואני אפילו לא יכולה להרחיק אותו ממני, אני לא יכולה. כי הוא אבא שלי, אני לא יכולה לנתק איתו קשר. אני לא יכולה להפסיק לסבול בגללו. אני יכולה להפסיק להרגיש, אבל אני כן רוצה להרגיש! אני רוצה להרגיש מליון תחושות אחרות, רק לא את התחושות שלהן הוא גורם.

אני יכולה לדבר עליו שעות, ואני יכולה לבכות בגללו שעות אבל זה לא ישנה דבר, זה לא ישנה אותו.

ואני אהיה בסדר, איכשהו.

ואני חושבת שאם לא הייתי פורקת בפני אותה חברה לא הייתי מסוגלת להכיל את הכל והייתי הולכת לישון חסרת כוחות. למרות שאתמול התפרקתי, יכולתי לאסוף את עצמי במהרה ולצחוק ולא לחשוב עליו כלל. יכולתי לצחוק אחרי הבכי ולהשתחרר. אם לא הייתי פורקת עלייה הכל כנראה שכל הערב הייתי בתחושה מגעילה של עצב וחוסר רצון לכלום וזה היה מגיע גם לשנאה עצמית (זה תמיד מגיע לשם איכשהו).

אני חושבת שזה קצת לא בסדר שככה פרקתי עליה, בלי הודעה מוקדת ושום שלום, אבל דווקא בגלל שהיא לא יכלה להבין אותי היא הוציאה אותי מזה, כי היא העבירה נושא ודיברה על דברים אחרים וגרמה לי לעבור את זה.