כבר שבועים כמעט שלא רצתי ולא שום עשיתי פעילות גופנית, למרות שהגב כבר לא כואב. למרות ששלשום רצתי עם חברה, אתמול והיום לא.

אתמול לא רציתי לרוץ לבד והיום אני במצב רוח מאווווווד מחורבן בגלל מישהו מאווווד מסויים (כמובן שזה אבא).

הוא חרבן לי את כל היום, הרס לי את כל התוכניות, הי מגעל וגם לי לבכות מול חברה שלי. בהתחה הוא הרתיח אותי, גרם לי לרצות להרביץ לו בל אז הוא הפך למגעיל והרגשתי כלואה בביתי, שוב! כמו שאני כל הזמן מרגישה וארגיש בחודשיים המזרגגים האלה של ה"חופש" הגדול.

נשברתי, בכיתי ולא רציתי לראות אותו. לא רציתי לראות אנשים בכלל, אף אחד. 

אני כותבת את זה והעיניים שלי מעקצצות מדמעות שאני מחזיקה בפנים. לא בכיתי את כל מה שהיה לי לבכות, אני עוד יכולה להמשיך, אבל כבר לא רוצה. אני כבר פחות כועסת אבל אני לא יודעת אם אוכל להסתכל עליו עכשיו.

אני מתפוצצת כבר! עד שיש לי זמן שבו אוכל לפרוש כנפיים, אני עדיין כבולה לקרקע. הכבלים נותנים יותר חופש, נותנים לי להתרומם מעל הקרקע אבל לא באמת לעוף. אני לא באמת חופשיה.

אני לא מבינה אותו!!!!!!! לא מבינה ולא מבינה ולא מסוגלת להבין!!!!!!! אני גם לא רוצה. אני רוצה שהוא, המבוגר, יבין אותי!!!

לפחות בשבועיים שעברו אכלתי בסדר. מעידות פה ושם אבל זה בסדר, אני בסדר בקטע הזה.

אני מרגישה נפילה בככ הרבה תחומים אצלי עכשיו שאני משתגעת רק מהמחשבה על כך.

הנפש שלי לא נחה, אני לא כותבת או קוראת. אני עצבנית כל הזמן, כועסת ולא סבלנית. התפקיד לא בשבילי. אני מרגישה שאני מאבדת את הדברים היחידים בהם יכולתי להתגאות, שאני נופלת יותר עמוק ממה שכבר נפלתי.

הפסקתי לרוץ ואני כבר מפחדת להישקל בסוף החודש כי אני לא אהיה מרוצה ממה שאראה כי אדע שיכולתי יותר. בזבזתי פאקינג שבועיים!!

לפחות היום ממש רציתי גלידה ולא קניתי. ידעתי שאני לא ארוץ והעדפתי לאכול 2 סוכריות מציצה וכמה פירות אחרי זה. ידעתי שהגלידה לא באמת תעזור לי למשהו אלא רק תביא לי קלוריות מיותרות.