היא אמרה לי שלכל אחד יש חסרונות, שצריך להבליג עליהם ולסלוח ושאחרי הכל אנחנו משפחה ונמצאים באותה הסירה.

היא דיברה איתי בטון הפסיכולוגי הזה שלה, הטון שאני ככ שונאת. היא עשתה את עצמה ככ רגועה ושלווה.

אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה!

אני צריכה להבליג? לסלוח? למה בדיוק?! 

מותר להם הכל בגלל שהם ההורים שלי? לא! אני לא מרשה לאיש לדרוך עליי או להמעיט בערכי, וזה כולל אותם.

זה שהיא אמרה לי את זה רק מראה על האטימות שלהם! על כך שהם לא מבינים ולא רוצים להבין כמה נפגעתי מהם. נפגעתי יותר מידי בשביל שיהיה לפתור את זה בקלות, במילים ריקות ובקלשאות ובקול מתוק שעושה סכרת.

אני לא יודעת אם עכשיו אני פגועה, כועסת או שניהם ביחד אבל הדמעות ממשיכות לרדת ואני מרגישה שרע לי.

בעצם המילים שלה היא אמרה לי "תשלימי עם זה ותחזרי להיות ילד טובה כדי שלנו יהיה קל יותר" לא! לא! לא!לא!!! אני לא מוכנה!

זה שאתם ההורים שלי לא אומר שאפשר לפגוע בי כל הזמן ולצפות שאשאר אותה ילדה מתוקה ותמימה שמקשיבה לכם ושתמיד הכל יסלח ויעבור.

המילים האלה, החיוך הזה שהיא חייכה כאילו היא מסתכלת על הדבר החמוד ביותר והתמים ביותר שקיים- לא סובלת אותם! היא חושבת שבעזרת מילים ריקות אפשר לפתור הכל? אני לא סובלת מילים ריקות מתוכן וקילשאות! 

אני רוצה ללכת, לברוח, לצאת מפה ולא לחזור.

השתנתי, אוייי כמה שהשתנתי. והכל בגללכם. זו לא אני שרצתה את השינוי, לא. לא רציתי לאבד משפחה, אבל איבדתי. כי ככ נפגעתי שבשבילי זה כבר לא משפחה.

פסיכולוגית בשקל, זה מה שהיא.

הדמעות זורמות ואני מבינה יותר ויותר שאם אסלח, שאם אבליג- לא אהיה באמת מאושרת כי שניהם, שניהם לא רוצים להבין שהם שעו טעות גורלית ככ פגעה בי, ששברה לי את האמון שהיה לי בהם ובתא המשפחתי הזה. 

אם הם לא מביעים רצון להשתנות, אני לא מתכוונת להשתנות חזרה לילדה הטובה שהייתי.

לעזאזל עם הכל