כשעומדים לטפס על האוורסט יש כמה וכמה מחנות המתנה שצריך לבלות בהם זמן, ימים ושבועות לפני שמתחילים את הטיפוס בפועל. ההמתנה הזו אמורה להרגיל את הגוף לדלילות האויר, לשפר את יכולת קשירת החמצן של הדם. יש מחנה המתנה שאחריו זה רק ההר. לא בהכרח עושים הרבה במחנה הזה, ואני מעריך שההמתנה מורטת עצבים. כל יום שעובר מקרב אותך יותר לתחילת אחד המסעות המסוכנים ביותר שאנשים יכולים ללכת בהם. כשסיימת את המחנה האחרון, כדאי מאוד שיהיו לך היכולות הפיסיות והמנטליות לעלות, אחרת אתה עומד להסתכן מאוד, בשביל שום דבר.
אני בן עשרים ושבע. וחצי, כמו שהייתי טורח לומר. עשיתי לא מעט דברים עד עכשיו. הלכתי ביותר ממסלול אחד של "התקדמות מהירה בחיים". תיקנתי אותם יותר מפעם אחת, ואפשר לומר היום, שאני מכיר די טוב את הדברים אחריהם אני לא יכול להרשות לעצמי לא לרדוף. אני רוצה את כולם. אני רוצה כמה שיותר מהם, ואני צריך לסכן כל דבר בטוח כדי להשיג אותם. אני נמצא כרגע במחנה ההמתנה האחרון שלי, התואר השני. כשהוא יסתיים בעוד שנה, אצטרך לצאת אל המסע הזה, ואני מפחד.
אני מפחד כי אני לא יודע אם יש לי מספיק כוחות ללכת את כל הדרך (אבל כנראה יש לי), אני מפחד כי אני יודע שיש סיכוי גדול שאכשל (אבל אני לא מתכוון להכשל). אני לובש את המעיל, הכפפות והצעיף, חובש את הכובע ונועל את המגפיים. חם לי, אבל אני משקשק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
