סביר שלא תיגש

באמת שכבר היו לי כמה דוגמאות פנומנליות מכל מיני תחומים כדי להסביר את עצמי. בינן אני משער שזו שהשתמשה באלגברה לינארית היתה הטובה ביותר, מישורים, וקטורים, מה לא היה שם. הבסיסית ביותר השתמשה בקוביות לגו בכל מיני גדלים, אבל הבנתי שזה קצת מסרבל, וגם יוצר חזרה מיותרת על סגנון (שטאנץ היא מילה מצויינת בשביל זה). כדאי אם כך לגשת לנושא בצורה הפשוטה ביותר.

דיון. דיון הוא עבורי כבר הרבה שנים הדרך להבין דברים, ולא סביר שאני יחידי בעניין הזה. אני תמיד בונה דיונים באותו אופן לא מקורי: אני מניח כמה הנחות, משווה לכמה דברים, מנסח היפותזה (או היפותזות) ואז שואל את בני שיחי מה דעתם. ההסכמה והביקורת מאפשרות לי לדעת אילו חלקים בראייתי את הדברים סבירים ואילו אינם סבירים. הנה, הפוסט הזה התפתח משנים של דיונים ישנים על הנושא, ודיון אחד חדש, בן חודש בערך, במהלכו הטרדתי את מיטב חברי כמה פעמים בשבוע. כל זאת, כדי לשפר כמה שאפשר את ההצגה הזו, על מנת שאוכל אולי להשתמש בה להבין איך גבריות פועלת. בנקודת הסיום של הדיון החברי כתבתי את הפוסט האמור, מה שפתח כמובן את הדיון מחדש, אתכם הפעם, ואפשר לי לנקות את הנושא עוד יותר, ולשפר בעוד משהו את הבנתי אותו. מושלם, לא? אתם יודעים את התשובה, אני חושב. הצורה הזאת מגבילה את התפתחות המחשבה ללא גבול. דווקא בשל שכלול השיטה, דווקא בגלל שהיא טובה כל כך ביכולת ליצור ייצוג אמין של הבעיה, בגלל שהיא מסייעת כל כך להבין אותה, היא מסתירה אותה באופן מושלם.

אדגים בקלות באמצעות שיחה שניהלתי השבוע עם א. היקרה. א. היא באמת אישה יקרה, אך סובלת מטינה קלה כלפי עבדכם הנאמן. אני חושב שהיא אוהבת אותי לא פחות משאני אוהב אותה (עד כמה שאני מרשה לעצמי, כלומר), אבל בניגוד אלי – היא לא חושבת שטינה היא משהו שצריך להעלים או להתגבר עליו. לשמחתי, הטינה של א. אלי אינה באה לידי ביטוי אלא בשיחות אותן אנו מנהלים ככל שהנסיבות מתירות, בהן היא מנסה לגרום לי בעוקצנות חיננית, להרגיש מוגבל, ילדותי ופרימיטיבי (זה לא רע כמו שזה נשמע, ואסביר מייד). כאמור, שוחחנו השבוע אחרי שקראה את הפוסט. מיותר לציין שהיא לא אהבה אותו (על אף גאוותי עליו, ואולי בשלה). "לא נמאס לך כבר להתעסק בזה?", שאלה, ולי לא היה מה לומר. לא היה לי מה לומר, מפני שהתגובה שלה הגדירה באופן מושלם את מה שאני צריך לעשות בעניין (עם כל החיבה שלי לדיונים תיאורטיים, ואני מאוד מחבב אותם, אני מנהל אותם כדי להצליח להשתנות). הדבר שאני צריך לעשות הוא לעזוב את הנושא, כמה פשוט. כמה ברור. התשובה המושלמת להתחבטות האינסופית שלי בנושא. עזוב. או כמו שאני מתפתה לומר, אבל לא אומר, גברים אמיתיים לא שואלים את עצמם מה מגדיר גברים.

התגובה של א. היא הסיבה בגללה אני סובל באהבה את העוקצנות האמורה. המיוחד בה הוא שהיא מחוץ למרחב הדיון. היא לא בחנה את ההיפותזה שלי, היא לא הציבה לה אנטיתזה, היא לא ניסתה לתת דוגמאות נגד. היא יצאה נגד הדיון עצמו, וזה לא חלק מהדיון. הדיון עצמו היה הבעיה עליה צריך היה להתגבר, כל שכלול של הדיון לא היה מאפשר להגיע למסקנה הפשוטה הזו. או במילים אחרות, מה שלא כדאי לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק.