ידוע שהעיסוק ב"הוא התחיל" ילדותי עד מאוד, ואפשר בהחלט להשיב ב"אבל אתה המשכת". כאן, אבל, אין ספק. הוא התחיל, ואני ממשיך. הרומן שלי עם בורחס התחיל לפני הרבה שנים, ואפשר לקרוא על זה כאן, אבל עברו הרבה שנים, ומן הראוי שאנסה שוב לכתוב ברוח בורחס. לקטע הבא יש שתי בעיות שנובעות מהמדיום (והרבה אחרות שלא): הוא קצר מדי ולא מעובד דיו. פעם לא הייתי מפיץ גרסאות בתוליות כל כך, אבל כאן זה מוצדק.
מאוד הייתי שמח אילו הפוסט הזה היה ממשיך את מגמת "כתוב כמו בורחס", אבל אני חושב שזה לא יקרה. כך או אחרת, אם החלטתם להשתתף ב"פרויקט" הזה, אנא אמרו לי, זה מעניין אותי מאוד.
פיונה היודעת
החורף של אלף תשע מאות תשעים וארבע – חמש התחיל בתל אביב בשבוע הראשון של נובמבר. על הארץ לא היו עלים קמוטים צהובים, והטיפות נחתו על אבק הקיץ, הופכות אותו מייד לבוץ אפור ודק דרכו צעדתי בזהירות, שערי רטוב כבר וסבלנותי פוקעת. בפינת הרחובות אלנבי ואחד העם הייתי אמור לפגוש את פיונה, חברה של חברה אותה לא פגשתי מעולם (חמודה, שיער חום, דקיקה כמו שאתה אוהב), שרצתה לרתום את מעט הזמן שהיה לי לארגון מפגשים עם פלסטינאים. אני איחרתי בעשר דקות, והיא לא הייתה בסביבה. עשר הדקות הספיקו כדי שלא אדע בוודאות אם הגיעה כבר והלכה, או אולי היא מאחרת בעצמה. עשרים דקות מאוחר יותר היה ברור שכך או אחרת אין לי מה לחכות ועליתי את אחד העם, רטוב כבר כולי, לכיוון שינקין שבימי שלישי היה עדיין מקום סימפטי ומכרו בו מרק.
משום מה לא ביררתי מייד למה חיכיתי חצי שעה בגשם, אולי כי הוא המשיך לרדת כל אותו נובמבר ואני ניצלתי אותו כדי לטייל לא לבד ברחובות ריקים כל לילה, אבל כשפגשתי שוב את החברה היא אמרה לי שפיונה לא הגיעה בגלל תאונה, ואני התחלתי להרגיש אשם. הגשם הראשון, היא אמרה, והכבישים נעשו חלקים מהשמן של הקיץ. זה קורה כל הזמן ותמיד אומרים להיזהר מזה, אבל היא רכבה על אופניים ומי שלא נזהר היה השני. כך או כך לא נשבר כלום ולא רואים כלום, אבל כמו שקורה לפעמים בתאונות משהו נדפק, ובהתחלה ציפו שזה יעבור תוך כמה ימים ואולי זה אפילו פסיכוסומטי, אבל כבר חודש עבר ונראה שהיא תישאר עיוורת.
אותו חורף היה רצוף אירועים גם אם חף מגשם שהפסיק לרדת בסוף נובמבר ולא חזר עד נובמבר שאחריו עת נאלצתי להתגונן מפניו בעמדת שמירה, ואני שכחתי לא רק מהחברה של החברה אלא גם מהחברה עצמה. שנתיים או שלוש אחר כך חיפשתי למתנה את "גן השבילים המתפצלים", תרגום מוקדם של יורם בורנובסקי לכמה סיפורים וקטעים אחרים של בורחס ולא מצאתי. חזרתי צפונה דרך רוטשילד ושוב היה חורף אבל גשם לא ירד. בפינת איזה רחוב ירדה לכביש בחורה חומת שיער, דקיקה ועיוורת ואני ידעתי (ואני משתמש במילה בזהירות) שזאת פיונה. היא צעדה נמרצות, משתמשת רק מעט במקל המתכת הצבוע שלה, בדרך מפה לשם. תנועת הראש גילתה לי את מפגש צווארה עם הכתפיים הרזות ולפני שהגיעה לצד השני ראיתי את לובן פרקי כפות הידיים הלופתות את המקל והתאהבתי כליל.
עוד לא חשבתי אז שאני חמוד מספיק כדי שמישהי תשקול לרצות אותי בתום שיחה של כמה דקות, ולכן עוד לא הייתי כזה. עלה בדעתי לגשת ולדבר איתה, אבל פסלתי את הרעיון מיד. ממרחק של לא יותר מעשרה צעדים ראיתי אותה ממשיכה ללכת דרך שלולית לא עמוקה באותם צעדים נחושים, ותחושת ההזדהות העזה עם חוסר האונים שלה גרמו לי לשקול שנית את שרק לפני שניות החלטתי. עימות קצר עם משפטי הפתיחה הבהיר שאין על מה לדבר. איך זיהיתי אותך? אה – דקיקה ועיוורת, שיער חום. לא ידעתי איך אוכל לצאת מזה, והיא נאלצה לחסוך לי את ההתלבטות והסתובבה לעברי, נעצה עיניים גדולות וחומות בנקודה באוויר, בדיוק עשרים סנטימטרים מהמקום שבו היה הראש שלי, ושאלה אם אני מכיר קפה נחמד בסביבה.
בתי קפה נחמדים בסביבה לא חסרו, וכשישבנו באחד והתחממנו עם כוסות קפה ענקיות התברר לי שלא רק שצדקתי, ושהיא באמת פיונה, אלא שהיא גם זיהתה אותי איכשהו, והתנצלה (ואני זוכר שההתנצלות זעזעה אותי) שהחמיצה את הפגישה שלנו בנובמבר תשעים וארבע. רציתי להתנצל בעצמי על כל המצב, אבל לפני שהספקתי היא התחילה לומר לי שהיא שמחה שאני אוהב את התספורת שלה, שחסר לה המבט האחרון בבוקר מול המראה בדרך החוצה, אבל שלקבל מבטים כמו שלי זה טוב יותר, ובכל מקרה פיצוי מוצלח. הגבות שלי התרוממו בתגובה לשימוש במילה "מבטים", כשהבנתי שאני לא יכול להשתמש בשלל הבעות הפנים המופתעות שלי כדי להעביר את המסר, והתברר שלא הייתי צריך. ממה שאמרה הסתבר שפיונה לא חשבה שהתאונה היתה ארוע מצער כל כך אלא "שינוי מצב צבירה" כמו שקראה לזה. לפניה היתה ככל האדם, אטומה ועיוורת במשמעות המלאה של המילה: בינה ובין אחרים מצוי היה חיץ שלא ניתן היה לעוברו, גם לא בשעות ארוכות של שיחות נפש. המחשבות, הרגשות, כל אותם דברים שאנשים שומרים לעצמם לא רק כי הם רוצים אלא כי אין דרך אמיתית להעביר אותם לבן שיחם, לא נגלו לה אלא כצל חיוור בסיפורים שסיפרו לה. בבית החולים הציפו אותה מחשבות הרופאים ורגשות הוריה וחבריה. בהתחלה התקשתה לפרש את המציאות החדשה הזאת, ועברו כמה ימים עד שהבינה שהיא יודעת מה כל אחד ואחד מהם חושב ומרגיש. לא יכולתי להמנע מהמחשבה שהיא יודעת שאני מאוהב בה, וחיוך מקסים הבהיר לי שאכן כך הוא.
יצאנו והתחלנו ללכת. זה היה לילה ארוך ואני לא אמרתי מילה אחת במהלכו. פיונה הסבירה לי איך זה, ובכל פעם שהבנתי לא נכון, היא תיקנה אותי והסבירה שוב. כשהרגשתי קטן וחסר חשיבות לעומתה היא הקיפה את מותני בזרוע דקה וחזקה וכשגם זה לא עזר נישקה אותי. בסוף השתתקה גם היא ואני הרגשתי ריק מכל רגש ומחשבה. כשהשמש התחילה להווריד את השמים והגענו לביתה לא צריך הייתי לומר שלא נפגש שוב, ולא צריך הייתי להתנצל כי היא ידעה שאני אוהב אותה כמו שאדם אמור לאהוב את אלוהיו. היא נישקה אותי שוב ועלתה למעלה, ואני נשארתי עם השאלה – האם הנשיקה שנישקה אותי אמרה שהיא גם אוהבת אותי (וקיוויתי, כל כך קיוויתי שכן), או שפיונה פשוט לא יכלה להבחין עוד בין האהבה שאהבתי אותה ובין רגשותיה היא. כדי לאהוב צריך לדעת איפה אתה נגמר ואחר מתחיל, וספק אם היא עדיין יכולה לעשות את זה. הנשיקות שנישקה אותי היו כנראה הנשיקות היחידות שאנשק את עצמי אי פעם.
אני שמח שהיא אוהבת את הסיפור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
