סביר שלא תיגש

יש לא מעט ספרים שאני אוהב, אבל אין הרבה סופרים שאני אוהב מספיק כדי לנסות לקרוא כל סיפור שהוציאו תחת ידם. אפילו בינם בורחס בודד, מבחינת היקף הניסיון. לפני עשר שנים אמר לי יורם קניוק שהכתיבה שלי מזכירה לו את זו של בורחס, ואני רצתי לבדוק שאני לא מעתיק משהו שלא קראתי. לצערי לא היתה סכנה כזו, אבל כדי לוודא את זה באופן מוחלט, פניתי לקרוא כל ספר שלו שתורגם לעברית. בשנים שאחר כך השלמתי וקראתי את כל מה שתורגם לאנגלית ויכלתי להניח עליו יד. מבחינות מסויימות הכינוי שלי כאן צריך היה להיות Pierre Menard, ואולי יום אחד הוא גם יהיה, אבל בינתיים נתתי קדימות לסופר אחר שאני אוהב. כל זה לא קשור לנושא הפוסט הזה. רק בורחס קשור, אבל רציתי שתדעו את כל השאר בכל זאת.

בביוגרפיה הזו, כמו גם ברוב הביוגרפיות הלא ספרותיות של בורחס, מצויין שאביו היה עורך דין ומורה לפסיכולוגיה, ואמו מתורגמנית. את רוב שעותיו בילה בורחס הילד בספריה העצומה שהיתה בבית, בקריאת ספרים באנגלית ובשיחות על פילוסופיה עם אביו. אין פלא, אם כך, שבורחס גדל להיות אינטלקטואל מובהק: סינַי ועוקר הרים בתרבות המערב. אפשר היה להפסיק כאן, אבל הביוגרפיה הזו (כמו כל הביוגרפיות של בורחס) טורחת לציין שהשכונה בה היה ממוקם בית משפחתו (אף שלא הסתובב בה כמעט) היתה מפוקפקת, ושהמורשת המשפחתית הכילה גנרלים לרוב. למה? כי היא מחויבת לנסות להציע רקע לפתרון השאלה שתטריד כל קורא בורחס מתחיל: מה בין הספרן העיוור הזה ובין ארגנטינאים קשוחים של תחילת המאה שעברה וסוף המאה שקדמה לה. מה יש בגאוצ'וס ובקרבות הסכינים, שחוזר שוב ושוב אל הסיפורים שלו.

אני מציע תשובה פשוטה: גבריות. אין לגבר תכונה השוואתית כגבריות, פשוט מפני שאין לגבריות שום ביטוי בעולם שאינו ביטוי משווה. ניתן להשוות יופי, אבל בעיקרו הוא תכונה מידתית (גם אם סוביקטיבית): גם תינוקות יודעים להבחין ביופי, ואם המוסיקה או הספרות היו יפות פחות משהן היום, אנשים היו צורכים אותן לעיתים רחוקות יותר. ניתן להשוות חוכמה, אבל הופעתה הבוטה אינה שם אלא בתוצרים שלה. לא כך גבריות. הגבריות היא הסולם החמקמק אך האבסולוטי בו מוצב כל גבר ובו הוא מושווה לגברים אחרים. גבר יכול להיות כל שאר הדברים, ואפילו שלם עם עצמו, ועדיין לא גברי. גבריות היא לא מכלול של תכונות ולא שקלול של תכונות, היא רק השוואה פשוטה בין גברים על סמך אידיאלים גבריים עמומים. הגבריות אינה תכונה של הגבר, היא תכונה של החברה בה הוא חי, ואין לה מידה, כי היא מדרג.

בורחס, על אף היותו סופר מחונן (ומשורר, אבל אותם לא קראתי) לא היה גבר גברי לפי הגדרות החברה בה גדל. מחוץ למציאות החלום היתה הגבריות הזו מאיימת, כפי שהיא מיוצגת בסיפור הכי אוטוביוגרפי שלו, הדרום, ואפילו קטלנית. מקומו בהסטוריה שמור, אך לכל אותם סכינאים עליהם אהב לכתוב לא היה נשאר זכר בהסטוריה, לולא עשה זאת. הסיבה שטרח כל כך להנציח אותם, היא מפני שקיומם החיצוני עיצב את תפיסתו את עצמו. חשוב לבורחס שנדע באילו סטנדרטים הוא אינו עומד, כדי שנדע מי הוא.

למה זה מעניין אותי? כי אני לא מצליח להפסיק לעסוק בידיעה שההופעה שלי גברית, התוקפנות המדוכאת שלי גברית, המחשבה שלי גברית, והתודעה שלי גברית, אבל לעזאזל נמאס לי מגבריות. נמאס לי מהדברים שהיא מדירה, נמאס לי מהפעמים שהיא מענישה אותי כשאני מחליט לפעול אחרת, מהזכות שאין לי להיות חלש, כשזה מה שאני רוצה. נמאס לי מהמאבק הבלתי פוסק על הזכות להקרא גבר. אני רוצה להתעסק במה שמעניין אותי ולהיות איך שאני רוצה אותי, ושזה יהיה מספיק. אני כועס על הציפיה שלי שמישהו אחר יאפשר לי את זה.