לא עכשיו. אני דוחה הכל לפעם שהחזירים עם הכנפיים הקטנות יעופו.

כן. אני יודעת שזה באמת מאוחר לפתוח את חודש אוקטובר מספר ימים לפני שהוא מגיע לסיומו אבל באמת שתאלצו לסלוח לי,במיוחד כשמת פה מקוראים כמעט לחלוטין.אבל באמת שלא על זה באתי לבכות. באמת באמת שזה כבר לא משנה כי אני כבר מזמן פה לא פה. ככה, סתם רק לרגעים מספר.

כששכבתי על המיטה אצל הקוסמטיקאית ודיסקסנו לנו על דה ועל אה היא שאלה אם אני דואגת מהגיוס שלו. ואתמול כשדיסקסתי על אה ועל דה עם ההיא  ששרפה לי את הגבות לפני כמה חודשים בזמן שנתתי לה הזדמנות נוספת גם היא שאלה עם אני מתרגשת ואז הוסיפה זה טוב על תדאגי יהיה בסדר גם ככה. והקוסמטיקאית הנחמדה אמרה לה בשלווה זה טוב, את לא חייבת להיות מאוהבת בו.

ובשתי הפעמים רציתי לצרוח איך אתן יכולות לחשוב שאני לא כשאני כל כך כל כך כן! כשהילד הזה-סליחה הנער,אוף סליחה הוא כבר בן 19- תפס לי את הלב ומסרב לעזוב לא משנה איך אני מתעללת בו, ואיך אני יכולה להיראות אדישה כזאת כששואלים אותי כשמבפנים הכל מתהפך לי בבטן  מפחד שהוא באמת יתבגר פתאום בצבא וימצא לו חיילת יפה וחכמה ובוגרת ובטוחה בעצמה שלא תיהיה עסוקה 24/7 בלבכות על כמה שלא מסתדר לה החיים. וזה מפחיד אותי בטירוף.ושאני נזכרת שהחבר שלי,ממחר חייל, וממחר לא שלי אלא של המדינה בא לי לא לעזוב ולחבק אותו חזק חזק.

אתמול עשינו מסיבת גיוס/יומולדת 19 / יומולדת של א'/ ושל עוד א'. והיה כייף. והתחברתי עם החברה של א' והתנשקתי איתה וגילינו ששתינו לא אוהבות את החברה-פני-חמור של הא' האחר שלא חגג יומולדת והייתי שיכורה בפעם הראשונה מזה 11 חודשים ונהנתי מכל רגע, עד הרגע שבו קמתי באמצע הלילה להקיא את הנשמה בבית של חבר,כן כן קרה נס והרשו לי להישאר לישון, וכנראה הערתי את ההורים שלו.

אז חפרתי. מידי פעם גם אני יכולה.

         *אז תהרגו אותי,גם אני עדיין צומי ועדיין רוצה תגובות! איך זה שילדות בנות 12 שעדיין כותבות עם טונות של שגיעות כתיב מקבלות המון תגובות על כלום אוני לא? אז גם אני רוצה.*