לא עכשיו. אני דוחה הכל לפעם שהחזירים עם הכנפיים הקטנות יעופו.

אני אחלוק איתכם אמת מכאיבה לגבי מחסום הכתיבה שלי.

האמת היא שאני פשוט משעממת את עצמי. פתחתי את הבלוג הזה בגיל 14,קצת לפני כל ה'דרמות' של גיל 14: כל האופל הנפשי,החתכים,העגיל בלשון,וודקה וכל אותה חברה של אנשים שבמבט לאחור אני רואה שעשו לי בעיקר רע.(תודו זה נשמע כאילו היה לי אז מעניין בחיים).

 חורף שאלה אותי בערך לפני שנה וחצי אם אני מתחרטת או מתביישת במה שהיה ועניתי לה אז באומץ שלא שזה מיותר ומה שהיה היה. חשבתי על זה קצת מאז, השאלה שלה הידהדה לי במוח המון. חלק ממני מתחרט שבזבזתי שנתיים וחצי מהחיים שלי עליו ,האקס שלי, על אותן שלוש חברות , וכל אותם אנשים עלובים שהסתובבתי איתם רק כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות. כל אותם בנים מהשכונה הישנה שלי שבקושי סיימו בית ספר ויהיו אפסים מושלמים בחיים הבוגרים שלהם,אותם בנים שגרמו לי להרגיש כל כך רע לגבי מי שאני.

     "מגס,למה את כזאת לחוצה" "מה את כזאת כבדה תמיד"

טוב אני מניחה שסטיתי קצת מהנושא. הנקודה היא שאת הבלוג הזה התחילה ילדה אבודה שבסך הכל ניסתה למצוא מסגרת. אני כבר לא ילדה, ודי השלמתי עם העובדה שלא ממש נועדתי לשום מסגרת חברתית.

ושוב אני סתם מורחת,בסופו של דבר יש לי מחסום כתיבה כבר יותר מחצי שנה כי חסרות לי הדרמות של גיל 14! עד כמה שהרוב היה די מגעיל אז, היום כל מה שמעסיק אותי זה הפסיכומטרי,עבודה,בגדים ומה לעזאזל אני אעשה עם עצמי אחרי הצבא. ולשם שינוי אני לא רוצה להתבגר כל כך מהר. אני רוצה להיות שיטחית וקלילה! ואני לא יכולה,לא יודעת איך.

נפשית תמיד הייתי בוגרת ורצינית כזאת. אני לא מוכנה להתבגר עדיין! טוב לי שלא לחשוב קדימה, לשכב על המיטה מול הטלווזיה בחדר החדש הורוד והמושלם שלי ולשכוח מהכל.

אז פרקתי קצת. לראשונה מזה שנה פרקתי החוצה את זה שאני מפחדת לקחת אחריות על החיים שלי.

לפרוק זה טוב אבל כיוון שכבר שנה אני לא פורקת אני לא כזאת "חופרת בתוך עצמי" כמו שהמחנכת שלי אומרת, ולא כזאת "כבדה" כמו שכינו אותי, אז שלא יגידו שלהוציא רגשות החוצה זה טוב. אז סך הכל אני מנסה בכל הכוח לא לצלול עמוק לתוך הנפש. ומה צריך בשביל זה? קניות!

לראשונה בחיים שלי יש לי עבודה אמיתית. אני ממלצרת באולם אירועים,הרבה כסף זה בינתיים לא הביא לי אבל שפע של סיפורים ודברים לדבר אליהם דווקא כן. ואלי זה מה שיקר באמת.

אז ממה שכן הרווחתי קניתי אולסטאר לבנות,וכפיה ורודה של בול&בר(עוד דברים,לא עקרוני),כל מה שורוד משמח אותי(סך הכל אני לא כזאת עמוקה ומסובכת).

חורף חזרה מניו-יורק והביאה לי את הדבר שאני מזילה עליו ריר בכמויות מאז שהתחלתי לעשן(3 שנים) מצית זיפו ורוד עם הכתובית פרינסס, וחזיר כמובן(: אני מטורפת ברמות על חזירים,אז אני מקבלת אותם מכולם. חוץ מאשר ביומולדת שלי שלמשהו קיבלתי דובים ופודל מזעזע שממנו כבר נפתרתי.

אני שונאת את עצמי ואם זאת כל כך מאוהבת בעצמי.וזה ממש קשה.

געגועי לחורף.

השיער קצת מתבלגן

  בעודי פוסעת בשקט

    על המדרכה הרטובה,

מישהו מתהלך בין הצללים

    ומרעיש בחשכה.

מעניין מה מנסה לצעוק השקט

     באיומו להרעיד את הדממה.

אני מנסה לשנות את הבלוג מעט,עוד החודש אחזור באמת.