אחרי כול כך הרבה שבועות של תסכול וכעסים
מחשבות אובדניות חוזרות לראש
הקאות חוזרות בגדול
אנה איתי שוב
והנה המשקל מתחיל לצנוח...
אחרי תקופה בצבא בה עליתי ל-54.7 קילו התחלתי לקחת את עצמי חזרה בידיים (אם אפשר לקרוא לזה ככה)
ואחרי בערך חודש חודש וחצי אני מוצאת את עצמי הבוקר על המשקל ורואה את המספר 51.9
אולי הפעם אני אצליח לשבור את מחסום ה-50 קילו?
הבנתי את זה, פשוט נפל לי האסימון
זה מי שאני וזה מה שאני. הראש חולה, הנפש חולה, הגוף חולה.
לראות את המספר צונח, לחשב כמה צריך עוד כדי לרדת בשביל להגיד לעצמי (עפ"י BMI ) אני בתת משקל.
אני ניצחתי.
עצוב אבל שמח, לא החלטתי מה אני מרגישה... כותבת בלוגים עם דמעות וחיוך , לספר לכן שירדתי
להשוויץ
הקשר עם חבר שלי התרופף מאוד, הוא כבר לא מעודכן בכלל עם מה שקורה איתי
מרגיש לי שאני נשארת איתו יחד רק כדי לא להשבר לחתיכות אחרי שניפרד כי הוא יחסר לי, החבר הכי טוב שלי, אחרי 4 וחצי שנים יחד איך מתפרקים? איך אומרים לבן אדם הזה שלא נדבר יותר, לא אבוא לקחת אותו מהרכבת כשהוא חוזר הבייתה? כמו סצנה מסרט, החייל הקרבי עם הנשק רץ לחבק את החברה אבל החברה שלא ראה שבועות, ואני החברה בכלל חושבת מחשבות כאלו לעצמי? איך ומתי לסיים?
חלק בי רוצה לסיים את זה כי אני רוצה להתבודד, רוצה לשקוע בעצמי, לחתוך שוב בלי שמישהו יבחן את הגוף שלי, רוצה להקיא את נשמתי בלי שיפריע לי מישהו שיגיד לי לא לעשות את זה כי זה פוגע בו. רוצה לרדת במשקל ולהעלם
רוצה לברוח לאי שלי ופשוט בלי מחויבויות לשכב על הגב ולהעלם בלי שאף אחד ירגיש. גם ככה לא יחסר לאף אחד הנוכחות שלי
אז אפשר להגיד בלב שלם :
שלום אנא ומיה שחזרו,
שלום למשקל ולשקילות שחזרו
שלום לתה טיבטי שחזר
שלום לאובססיה, לשליטה
שלום לדיכאונות, מצברוח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes