Blind Eyes

אולי אני סתם משוגעת?

מלא זמן לא פרקתי עצבים/רגשות בבלוג הישן והמוזנח שלי.

ולא יכלתי שלא למצוא לנכון רק את המקום הזה לכתוב ולשאול את עצמי, אני משוגעת?

חושבת לעצמי כול מני מחשבות אובדניות כאלו, אולי אני צריכה עזרה?

לפני כמה חודשים משהי התאבדה אצלנו בבסיס,

ממש מעל הראש של כולנו במגורי מפקדות.

אף אחת לא התעוררה מהיריה, רק בבוקר מצאו אותה.

ואז כמובן עלו השאלות איך אפשר היה למנוע את זה? איך אף אחד לא ראה שהיא בכזאת מצוקה? שהיא תתאבד?

איך אף אחד לא שם לב?

ופתאום חושבת לעצמי, זה הרי כולכך קל לפספס.

אני חושבת שאני אחד האנשים הפחות יציבים שיש, כולכך פוטנציאלית להתאבד, להחליט לרגע שנגמרו הכוחות ולסיים עם הכול. וגם עלי ישאלו איך זה קרה מאמצע שום מקום? או שהמצוקה שלי שקופה ברורה ואנשים פשוט מתעלמים?

או לפעמים חולפת לי מין מחשבה מוזרה כזאת בראש, כשאנחנו נוסעים במכונית, יושבת מאחורה בוהה בדברים נעלמים מהר מהחלון ככל שהרכב צובר מהירות. ולרגע מדמיינת לעצמי איך בזריזות אני פשוט פותחת את הדלת וקופצת החוצה. מחשבה דומה גם עוברת לי כול יום ראשון בדרך לרכבת, כשהיא כבר ממש פה-פשוט לקפוץ דילוג קטן לתוך .

מין תשוקה כזאת שמתעוררת בי ואומרת לי לעשות את זה. ומשהו בגוף עוצר אותי ומרסן אותי שלא לקפוץ. אבל יכלתי, ורציתי.

מחשבה מטורפת לא?

אני משתגעת מעצמי לפעמים. מתנתקת מהעולם ובאמת מדמיינת שאני קופצת .

נופלת אחורה מבניין גבוהה ופשוט צונחת עד הקצה. לא חושבת על מה יקרה בסוף, שום דבר לא מפריע ושום דבר לא מעסיק את המחשבות שלי.

לאט לאט (אפילו ממממממש לאט) אפשר להגיד שעולות וצפות המחשבות החולניות שמלוות אותי כול הזמן.

אמנם הפסקתי להקיא אבל זה חוזר כול בערך שבועיים שלושה לכמה ימי הקאות טובים.

אחרי כמה ימי בליסה וגועל מעצמי מגיע גם יום צום.

כנראה זה אף פעם לא עוזב אותך? פשוט לפעמים קצת רדום.

ואיכשהו שוב מגיע הקיץ, אחרי שנים שהבטחתי לעצמי שהשנה אני אגיע למקום שרציתי, השנה אני אצליח. כנראה זה תמיד יהיה מרדף אינסופי. אבל השנה אני אצליח (?) משקרת לעצמי.

מתחילה שוב להתחזק ולחזור לחוקים המפגרים, לתפריטים הבלתי הגיוניים, סלידה עצמית והקפדה באוכל. קשה שלא להיות בקורתית כשמסביבי כולכך הרבה בנות שמנסות לעשות "דיאטה" ופשוט לא שולטות בפה הגדול שלהן ואוכלות שוקולדים צ'יפס ודברים דומים. והאמת כרגע אני לא כולכך שונה מהן עם חוסר השליטה שלי.

כזאת כישלון.

אז בצעדיים קטנטנים אני חוזרת אפשר לומר. בהצלחה?

עד מתי חוסר שפיות/הפרעות אכילה/ מצבי רוח?

כמה עוד, ובעצם למה מלכתחילה חברים?

שיהיה סופש קליל רגוע ומרגיע.