הבית כבר לא בית.
רוצה רק לברוח מפה. כועסת על כול השנים של עיוורון, כבר לא מרגישה פה בית.
לקחת את החפצים שלי ולהיזרק איפשהו.
פשוט לא להיות פה !
מרגע שהתגיסתי בפעמים שהייתי חוזרת הבייתה פשוט הייתי מרגישה לאט לאט כמה אני לא מוצאת את עצמי כאן. בוהה בתקרה, מחפשת את עצמי. לא יודעת מה לעשות יותר.
מחפשת מישהו לעזרה, מישהו שרק יגרום למשהו מהרגשות שלי להתעורר, לחייך לצחוק.
מוצפת בדמעות אני רושמת את הפוסט הזה, על הדבר הכי מפגר שיש התפוצץ ריב ביני לבין אחותי הגדולה ופשוט פה הבנתי שהתפרקה לי המשפחה. אם חשבתי עד עכשיו שהרגשתי לב שבור, טעיתי.
לא האהבה המתפוררת שלי עם החבר ולא שום כאב שעברתי או הרגשתי גרם לי לבכות מכאב כמו שאני בוכה היום.
לשמוע אותה מדברת אלי בכזאת עוקצנות, בכעס על דבר תמים שניסיתי לעשות בשבילה רק גרם לי להבין כמה כעס יש שם. לשמוע אותה מתלוננת שאני לא בבית (כי אני מנסה למצות את הסופש עם כמה שיותר אנשים וגם לשלב משפחה) לשמוע שהיא אומרת שהיא חושבת שאני אחותה כשנוח לי (ממש. כאילו שהיא אי פעם דיברה איתי במהלך השבוע בצבא, אלא אם זה לבקש ממני משהו או בגד.) אחרי שאני אומרת לה שלא מדברים בכזאת עוקצנות כעס למשפחה.
ממזמן איבדנו נושאי שיחה, כול מה שהיה חשוב לה זה הלימודים שלה, מוצדק לגמרי, אבל אם זה לא היה משהו חשוב לה או לצרכים שלה לא היה לה טעם לדבר או לפנות אלי.
הבית פשוט נהרס מבפנים. אחותי הקטנה כועסת שאני בצבא, כאילו שיש לי ברירה?
אמא פשוט לא מבינה שאין לי זמן להתקשר במהלך היום, באמת שאין. 4 שעות שינה בלילה לאורך כול השבוע ו-20 שעות עבודה. באמת שלא היה לי זמן. ואז היא נעלבת שאני לא מתקשרת.
ואבא? כמו תמיד אדיש אבל איכשהו בצבא דווקא מהאדישות שלו הצלחתי לשאוב הכי הרבה חום ואהבה.
אז הבית מבחינתי התפורר?
אני לא הייתי פה בשבילם בצבא? כשאני חוזרת ליום וחצי/יומיים וחצי ואני מנסה לכבוש את העולם בסופש? זה מה שמודד אותי שאני בסדר או לא?
ומה איתם?... איפה הם היו כול הזמן?
איפה אחותי הייתה אחרי שהיא תפסה אותי חותכת את היידים והרגלים ופשוט לא עשתה עם זה כלום? לפני שנייייים ! אני זוכרת את המבט הזה בעינים שלה ,בדיוק מה עשינו ומה לבשנו והיא כנראה שכחה. לא ראתה את כול הסבל ?
איפה העירוון שלהם כשהייתי כולכך מדוכאת אחרי כול אחד משלושת החוויות הכייפיות של הטרדות מניות ואונס ?! איפה ?! ...
איפה הם כול השנים עיוורים וחרשים להפרעות אכילה שאוכלות אותי מבפנים, מקיאה מאחורי הגב שלהם, לא נוגעת באוכל שבוע שלם.
לא מאמינה שהם עד כדי כך טיפשים לא להבין שיש משהו איתי ועם אוכל? איתי ועם עצמי? משהו לא בסדר בראש של הילדה הזאת.
אז המשפחה שלי עיוורת. אבל אני לא בסדר שאני לא כאן בסופש שאני חוזרת מהצבא?
אבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes