לא יודעת כבר...
נגמרו לי הכוחות להסתיר, נגמרו הכוחות להכחיש ולא להבין
נגמרו פשוט האנרגיות האלו...
אין לי כוח לשחק אותה בסדר, לשים את החיוך המזויף על הפנים, לצחוק כאילו שמשהו מצחיק...
מתגעגעת לחתכים, אבל אני עוצרת את עצמי כולכך לא ליפול לזה שוב כי אם אני יעשה את זה אני יודעת שאני אגמור במצב מזעזע, כי אני ממש ממש צריכה את הכאב הזה ,ואז אני אגזים עם הכול.
כועסת על עצמי שאני לא מקיאה מספיק, וגם כשאני מקיאה אני לא מצליחה להקיא הכול. ובהכול אני מתכוונת לכוווול האוכל שאכלתי איי פעם. אני מתוסכלת להיות כזאת. המחשבה הכפייתית על אוכל,חישוב הקלוריות וההקאות ללא ספק ממקמות אותי בקטגוריות ה"הפרעות אכילה" אבל אני כולכך לא נראת שם.
הייתם מצפים למצוא בחורה רזה (מאוד) כשמדברים על הפרעות אכילה, אז למה זה לא ככה? כן 50-54 קילו זה לא הרבה. אבל זה יותר מדי בשבילי
בא לי להעלם, לא לחזור לפה, לא לבכות יותר.
לא רוצה לחזור הביתה בסופשים, להישאר בצבא ופשוט לא לקום בבוקר מתישהו.
התעייפתי לא להתמודד עם הכול. הגוף צועק לעזרה, כבר לא עומדת על הרגליים...המדרגות הפכו למשימה בלתי אפשרית 8 , ולקום בבוקר מהמיטה לעוד יום/שבוע/חודש פשוט מדכאים כול רגע.
התסבוכים עם האקס לא מרפים ממני, כמובן שנפגשנו ושכבנו, זה פשוט כבר לא זה.
קשה לי להפנים את זה כי אני אוהבת אותו כול כך, אבל פשוט משהו כבר לא נוצץ שם. משהו כבר לא פורח. אולי זאת התחושה המדוכאת הכללית שלי שמשפיעה גם על הנושא הזה, אולי לא. אבל גם מנושא הזה התעייפתי מלחשוב. מלנסות להבין מה הולך ומה צריך לקרות.
אני צריכה עזרה =/ אני לא אצא מזה לבד. מהכול .