באמת חרא של חברה. אין לי מילים אחרות.
יש לי 2 חברות קרובות, שאם הייתי בכיתה ח' הייתי מגדירה אותן החברות הכי הכי הכי הכי טובות שלי.
בכול מקרה אחת מהן, סיפרה לי שהיא גם מקיאה קצת (חלקנו את ההסטוריה שלי).
הגיע המצב שהיא ירדה עוד קצת במשקל, למצב שבו אמא שלה החרימה לה את האוטו עד שהיא מעלה 2 קילו.
רק אז קיבלתי סטירה.
היא יותר רזה ממני.
היא בטח שוקלת משהו כמו 51-52 קילו.
משהו שאני מצליחה לשקול מדי פעם ואז אני אוכלת כמו פרה ואז עולה חזרה ל53-54 הקבוע שלי.
אבל היא שם.
והיא נראת שם !
האינסטינקס הראשוני שלי ושל החברה הנוספת שלנו היה דאגה. כמובן שחרא חברה כמוני זה לא דאגה אמיתית לשלומה ולבטחונה אלא דאגה לכיסא של "הרזה בחבורה". הכיסא של "הרזה" נקודה.
חרא חברה שכמוני .
דיברתי עם החברה הנוספת והחלטנו שחייבים להתערב ולהוציא אותה מזה בכול מחיר וכמובן שאני יצאתי עם משפטי חוכמה ואמירות גדולות על כמה מסוכן זה ואנחנו נאבד אותה אם היא תמשיך ללכת בדרך הזאת. כשכול מילה שיוצאת לי מהפה היא שקר אחד גדול.
ממש המקיאה הסדרתית תספר על כמה זה לא בסדר שהיא לא אוכלת ותגרור אותה החוצה....
חרא חברה שכמוני !
חרא !
חתכתי שוב, פעמיים ביומיים אחרי אולי למעלה משנה שלא חתכתי. אולי אפילו יותר משנה
לא יודעת מה גרם לי ללכת כולכך אחורה ולפתוח צלקות בגוף (תרתי משמע).
מחכה ליום שאני ונורמאליות/שפיות ניפגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes