פעם חשבתי שאתה צריך אותי. שאתה לא יכול בלעדי.
לאט לאט אני מרגישה בעצם שאני לא יכולה בלעדייך.
ועוד יותר לאט אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא ספציפית אתה אלא פשוט מישהו לצידי.
חורף ראשון לבד וזה דיי עלוב ועצוב להגיד אבל קשה לי כבר לישון לבד. קשה לי להתעורר לבד.
קשה לי בלי הדחף הזה לספר למישהו משהו על כול שטות אפשרית שיש לי. חסר לי שמישהו ידאג לי בקנאיות, וירצה לדאוג לי !
אני מתגעגעת ללפנק מישהו, לגרום למישהו לחייך...
יש מצב גדול שזה הגעגועים לאקס שצפים, ויש מצב שאני חושבת עליו בתור ממלא המקום החסר הזה
אבל חלק אחר בי גם מתחיל לחשוב שזה פשוט האופי שלי שהוא כזה מצוקתי וצריך מישהו ליידו... פשוט מישהו
שירים אותי, שידבר איתי, שידאג לי, שיחמם אותי ויחמיא לי...
מוזר לומר, אף פעם לא האמנתי למחמאות האלו של "את כולכך רזה אני פוחד לשבור אותך/ את כולכך יפה " אבל איכשהו כשאני לא שומעת את השטויות האלו אני יותר ביקורתית כלפי עצמי. מקיאה הרבה יותר, וחותכת הרבה יותר...כאילו האמנתי לשקרים האלו כשמישהו אחר אמר לי את זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes