בין כול המלחמה בדרום למלחמה שלי עם עצמי אני חייבת לעצור ולחזור להתעסק בדברים לא משמעותיים.
חיי האהבה הכושלים שלי.
לצורך הסיפור , ושיהיה קל יותר להבין בואו נקרא לאקס המיתולוגי אמיר, ולבחור שיצאתי איתו ב5 החודשים האחרונים איתי.
יצאתי בלשון עבר כי אתמול נפרדנו. אני יזמתי.
אני לא מפסיקה לבכות, אני שבורה , אני הרוסה, משהו ממני שוב הלך ונעלם. שוב לא יהיה יותר את הבן אדם הזה בחיים שלי, הוא והמשפחה והחדר שלו וההתנהגות שלו והריח שלו, והתגובות הטיפשיות שלו והעצבים המעצבנים שלו. אבל כול זה לא יהיה יותר.
ואני בוכה.
ואני בוכה כבר כולכך שכואב לי הראש. והבטן שלי כבר לא במקום כמה ימים.
אתמול כשנפרדנו, בשיחה בת 5 שעות אינסופיות, בכיתי כול כך הרבה שהרגשתי ממש רע והקאתי פעמיים. לא כי ניסיתי או עשיתי בכוונה, ממש רפלקס טבעי של הגוף. נכנס לשוק.
הורדתי אותו ברכבת עם חיבוק ארוך, הוא אותי ואני אותו, נשיקה קטנה בכתף, מבט מצטער אחרון והלכנו.
המשכתי לבכות גם את כול הדרך חזרה הבייתה, וגם במקלחת, וגם במשך הלילה, וגם במשך הבוקר ובעצם גם עכשיו.
אז למה נפרדנו בכלל אם ככה אני מרגישה אחרי שנפרדנו?
אני לא אמורה להרגיש הקלה ? שעשיתי את הדבר הנכון? כן אני אוהבת אותו, אבל לא כמו שאהבתי את אמיר לא כמו שאני אוהבת בלשון הווה את אמיר, למרות האהבה שלי לאיתי אני עדיין לא מרגישה שזה זה, ההתחלה אמורה להיות וורודה ויפה אבל היא לא הייתה , אלא מלאת ריבים וסכסוכים והתבלטויות. סיפרתי לו על החתכים, הוא אמר שהוא חשד בזה כבר ממזמן ובגלל זה היה שואל אותי על כול מני צלקות שהוא מוצא על הגוף שלי.
אמרתי לו שאני לא עומדת נפשית בריבים שלנו, וכול כך הרבה פעמים כמעט חתכתי בגלל שלא יכלתי להתמודד יותר, כול חמישה ימים שהוא בצבא הייתי צריכה לרפא את עצמי ולהגיע חזרה למצב המאושר שהוא היה מקבל אותי בימי חמישי.
ושאני לא עומדת בזה יותר, ואני חייבת שניפרד, חייבת את זה לעצמי כי אחרת אני אחתוך, חייבת להתאוורר ולנשום.
באיזשהו שלב, אחרי שגם הוא בכה לא מעט, הוא כאילו הפנים את זה וקיבל את הפרידה הזאת, לקח אחריות שלא היה מספיק קשוב ושהא מצטער שהוא הביא אותי למצב הנפשי הזה, ושזה הכול באשמתו והוא גרם לעצמו לאבד את הדבר היקר לו מכול.
ואני נשברת עוד קצת, הלב שהדבקתי עם סלוטייפ מתחיל להתפורר שוב, הרגשות לאמיר צפים ועולים , אולי בגלל המבצע ואולי כי חזרנו לדבר ואולי כי זה חזק ממני . אבל הם שם .
אבל גם הרגשות לאיתי בהחלט קיימים.
ואם זה לא מספיק, אמיר החליט שהוא כן מעוניין במישהי ורוצה לצאת איתה (מכול הנשים בעולם זאת חייבת להיות ה-אקסית של איתי. ) ובאותה הנשימה שהוא רוצה לצאת איתה הוא מספר לי על האהבה שלו כלפי וכמה היא לא פחתה בשנה האחרונה שהיינו פרודים, שנה שלמה של נסיונות עם אנשים אחרים של התנסויות וחוויות.
אני מרגישה אבודה.
אם אני ואמיר נחזור זה בכלל אפשרי? זה לא יהיה בעצם ללכת אחורה ולא להתקדם בחיים? אולי עברו כבר יותר מדי מיים ביננו ואנחנו כבר לא נצליח לגשר על הפער שנוצר ביננו? איך אפשר לדעת בלי לנסות אבל איך אפשר לנסות בלי להתמוטת אחר כך? כי אני לא אעמוד בזה.
אני בדיוק מקרה קלאסי של סיפור פטאתי על ילדה שהתאבדה בגלל אהבות. זאת אני.
ואיתי? פשוט להניח לו? לתת לזמן לעבור? להתאפק? לחזור? להתגעגע? להגיד משהו?
מה אני עושה ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes