Blind Eyes

אהוב יקר שלי,

אני עוצרת את הדמעות ועוצרת את הנשימה בשבילך. אתה יודע .

אני אתן את כול כולי בשבילך, לא במובן הפיזי/מיני, אלא במובן ההקרבתי. עברה שנה שלמה בנפרד והרגשות לא דעכו לרגע, רק התגברו.

אחרי חודשים שלמים שלא יכולתי לגעת ולנשום אותך, ישבנו היום ,ובכול פעם שהרגשתי את הצביטה המוכרת של הגעגוע לשפתיים שלך פשוט התקרבתי לתת נשיקה.

לא חסכתי בליטופים וגם לא במגע.

אגרתי זיכרונות ממך כמה שרק ניתן.

אני לא מכירה עוד בחורה שפויה שהייתה מסכימה למצב הזה, אבל אתה אומר שכדי שתרגיש שלם לחזור אלינו אתה חייב לחוות קשר אחר.

כמה אבסודרי זה.

אני יודעת שאין בחורה בעולם שתצליח לאהוב אותך כמו שאני אוהבת, כי אלו מימדים בלתי אפשריים. אין מישהי ביקום שמוכנה לתת מעצמה ומוכנה לשנות ולהפוך עולמות כרגע בשביל החיוך השטותי שלך .

אבל אתה מרגיש שאתה חייב לפרוס כנפיים, ולי אין ברירה אלא לתת לך ללכת כי אחרת אתה לא מסכים לחזור.

וזה כול כך כואב לי.

ואני רוצה כול כך שתחזור, אז כנראה נכפה עלי להסכים.

אני מנסה להסביר לך אבל המילים הנכונות לא יוצאות. אני מכבדת את הצורך שלך אבל בזה לו, נגעלת ממנו. אני לא יודעת כמה זמן אצליח להסתדר בידיעה שאתה איי שם מנסה דברים איתה, לא יודעת כמה שבועות או חודשים אצליח להשאיר את האהבה בוערת אצלי בלב כשכול פעם היא נרמסת במחשבות ותמונות שלכם יחד.

זה גם כול כך קשה כי אתה לא מסתיר ממני את האהבה שלך כלפי, אתה גם אומר בפרוש שאתה מעוניין לחזור, ואתה רוצה את זה גם- אבל לא שלם. משהו בתוכך, מהלב ומהבטן לא מרשה לך לצעוד בדרך הזאת איתי בלי ספקות.

ואני רוצה להתחיל משהו ישן-חדש איתך , בלי ספקות, בלי הסתרות, בלי שקרים, ובלי כעסים. אני התבגרתי, אני השתנתי . אני כבר לא כועסת ולא מעצבנת, וגם לא מתעצבנת. רק מדברת ברוגע ובגובה העיניים.

הלוואי ויכולנו לדלג על החלק הזה, והיית שלם עם החלטתך כמו שאני עם שלי, אבל אתה לא. וניסיתי בכול הכוח המועט שלי לשנות את דעתך, למשוך אותך חזרה אלי. בציפורניים שאני כוססת מרוב מתח אני מנסה להיאחז בך, אבל אני מרגישה את האחיזה נחלשת.

כמו שאצלך משהו בבטן לא שלם עם לחזור עכשיו, אצלי משהו בבטן לא שלם עם לתת לך ללכת.

אני מפחדת שתתעוור, שתראה מה שאתה רוצה לראות, שתראה דברים חדשים שלא ראית איתי והם ימצאו חן בעיינך. שתרגיש דברים שלא הרגשת מזמן. שחלילה תתאהב. או שייקח לך זמן להחליט ואני בינתיים אאבד את עצמי בתוך כול זה. וכול זה בזמן שבכלל לא הספקת לחוות את ה"אני" החדשה , את הבן אדם שאני היום ואת מה שיכלתי לתת לך, כי אני יודעת שאם היית מנסה –לא היית הולך לעולם.

אהוב יקר, מי ידע שיש כול כך הרבה דמעות שאפשר להזיל, ומי יידע כמה הלב יכול לפעום בחוזקה ובמהירות בלי להתאמץ בכלל. אתה הרגשת עם הידיים שלך את הלב המפחד שלי. אתה יודע .

כמו שאתה לא יכול להגיד כמה זמן תצטרך גם אני לא יודעת להגיד כמה זמן אני אחזיק. ומהיכרותך איתי אתה יודע שלא הרבה, ולמרות האהבה האין סופית שלי אלייך . אני לא מסוגלת להמשיך לחשוב כמו שצריך, לא מסוגלת לנהל שגרת יום במחשבות הטורדניות האלו, אבל לא השארת לי ברירה.

אני מתפללת שתהיה הוגן איתי, ותנצל את הזמן שלך בחוכמה, כך שבתוך שבועות ספורים (בין חודש לחודשיים וגם זה יהיה נצח ) תדע כבר להחליט ולגאול אותי מהייסורים האלו ומאי הידיעה.  ואולי אפילו בפחות, למרות שאני מרגישה שלא. וזה הורג אותי.

בעצם לא אולי - פחות.

אני לא אצליח להחזיק מעמד חודשיים שלמים .

אין לי כבר מילים שיהיו עוצמתיות מספיק כדי להמחיש לך את התחושות שלי, את הכאב, את הפגיעה, את החשש והספקות.

את ה"מכתב" הזה אני יכולה להמשיך לנצח, אבל אני לא רוצה. אני רוצה שתלך בדרך שבחרת לך, תפיק ממנה את הלקחים ותעשה את הבחירות שלך כשאתה שלם איתן.

ותחזור אלי עם תובנות.

תדע שאני אוהבת אותך, בכול ליבי.

ואני פגועה ומפחדת.

"כך או כך תישאר, האביר שלי .... "