Blind Eyes

כאילו כלום לא קרה, מדי פעם מישהו עדיין בוכה על אובדן טרי, אבל ברמת העיקרון זהו.

הכול כאילו רגיל, כאילו לא היה שום דבר מיוחד בחודשים האחרונים, כול אחד חוזר לצרות שלו.

מרגישה אפילו קצת רע לחזור לשגרה שלי. להתעסק בשטויות שלי.

כאילו הדברים החשובים אצלי בחיים פתאום לא נראים לי כול כך חשובים, ודבר שגורם אצלי למהומה וכעס במבט שני כולכך שטותי ולא חשוב.

יש בעיות כול כך הרבה יותר גדולות בעולם, יש אנשים שסובלים כול כך הרב יותר בעולם ואני מרשה לעצמי לחשוב שרע לי לפעמים?

מרשה לעצמי לחשוב שאוכל זה עניין כולכך משמעותי, שאלוהים יעזור לי איך רזון הפך לראש סדר העדפויות בראש שלי? איפה הערכים שלי?

אני עדיין חושבת על זה, ואני כנראה אחשוב לנצח, ותמיד יהיה בי הצורך להיות רזה וחולנית ותמיד אחפש את הצל הזה שנוצר מהעצמות.... אבל אולי הגיע הזמן לשמור את החשיבות הגדולה הזאת אצלי בראש/בלוג וכלפי חוץ להשקיע טיפה יותר בדברים אחרים?

כמה שטחי אפשר להיות, כמה כבר אפשר לחשוב ולדבר ולהתעסק בעצמך ובשגרת החיים שלך?

מחפשת לצאת מהמסגרת המגעילה והאנוכית שנכנסתי אליה..

אני רוצה לחזור ולהתנדב, אני רוצה לחזור לצייר ולנגן יותר ולהיות משוגעת בזה, שאנשים לא יוכלו להתעלם מהכישרון, אני רוצה להדהים את כול מי שיראה אותי, אני רוצה לשדר אכפתיות ,שאנשים יסתכלו עלי ויגידו שיש פה נפש טיפה שונה, עם ערכים, עם דעות, עם עמדות....