אני שוכבת על מיטתי בחדרי, מביטה בתקרה. חושבת. על מה? על הסערת רגשות שליבי חווה ברגעים אלו ממש.
מה אני עושה? למי אני מקשיבה? לראש או ללב? או שזה בכלל ההפך?! ללב או לראש?
כלומר, הלוואי וידעתי לשלוט ברגשותיי, לדעת להפריד את הרגשות והמחשבות.
לדעת לאהוב את זה שיחזיר לי אהבה..
החלטתי שאני מפסיקה לגמרי עם רועי. זהו. אנחנו נטו ידידים!
אני יקשיב לראש. הרי הוא יותר חכם..
יום למחרת הייתי ממש רגילה, כאילו הייתי לפני כל הסיבוך שנמצא בי, אך הוא לא חלף. הוא פשוט נשאר ושתק בתוכי. כך שאף אחד לא יוכל לראותו או להרגישו..
בהפסקה, רועי בא לכיתתי ביחד עם התיק שלו והתיישב ליידי. באותו הזמן העתקתי שיעורים.
"יואו רועי, נכון יש לך מרקר צהוב וממש בא לך להביא לי?" חייכתי
"כן בטח.." הוציא את קלמרו והביא לי אותו
הוא קיבל שיחת פלאפון ואז אמר :
"טוב, אני חייבת ללכת. תביאי לי את הקלמר שתסתיים ההפסקה"
טוב, אז המשכתי בעינייני וחיפשתי לי מרקר צהוב.
באתי להוציא אותו מהקלמר של רועי שלפתע ראיתי פתק.
"בסדר, פתק, מה כבר רשום שם? 'רועי? אתה בא אלי היום'?" חשבתי שיהיה כתוב בפתק.
אך לא דמיינתי שמה שכתוב בו ישפיע עלי כל כך.
"מה אתה מתכוון לעשות? הרי אתה בכלל אוהב את שובל!" כך הפתק התחיל
"אני יודע.. אבל היא לא אוהבת אותי! לצערי" וכך הוא נגמר.
לא הייתי צריכה לקרוא את זה! זה לא בסדר! למה קראתי?!
סגרתי הכל ומיהרתי להחזיר לו את הקלמר.
"אני צריכה לדבר איתך" אמרתי בעודי מחזיקה קצה אחד של הקלמד והוא את השני.
"דברי" אמר
"לא מול כולם.. אני צריכה לשאול אותך משהו" השבתי
"רוצה עכשיו?" שאל
הנהנתי בראשי לאות חיוב.
הלכנו לצד..
"קראתי" השפלתי מבטי
"את..?" חיכה לתשובה
"הפתק שהיה בקלמר שלך" השבתי
"איזה פתק?!" לא הבין
"שאמרת שאתה אוהב אותי!" הייתי חסרת סבלנות
"תקשיבי, אני לא מכחיש את זה! אני באמת אוהב אותך! ואני באמת יודע שלא יהיה מישהו כמוני שככה יאהב אותך.. אבל עכשיו אני מנסה לשכוח אותך.. בגלל זה אני עם אפרת. אני הבנתי שאין בינינו כבר סיכוי!" אמר ללא הפסקה
"אתה גרמת לזה שנפרדנו! אני גם אוהבת אותך! אך לא רוצה להיפגע עוד כמו שנפגעתי! זה היה כאילו מתתי בעודי בחיים!" אמרתי ומחיתי את הדמעה שזלגה על הלחי שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
