בבית הספר אני לבד. זהו.
אני לא חיה יותר בגישה שלא טוב לי עם האנשים שמסתובבים איתי בגלל שהם מזוייפים.
אני חיה בגישה שאני אסתובב עם מי שטוב לי איתו ורק עם מי שטוב לי איתו.
עצוב לי לראות אותכם מסתובבים עם אנשים שאתם לא מסכימים איתם אבל עדיין מסתובבים איתם, העיקר להיות מוקפים בחברים, העיקר לא להיות לבד.. ואז כשאותו "חבר" הולך אתם מרכלים עליהם כמו זקנות, מוציאים את כל הרע שיש לכם על אותו אדם במקום להיות אמיתיים ולספר להם מה אתם מרגישים, במקום להיות אמיתיים עם עצמכם ולא לשקר את עצמכם שטוב לכם ושאתם מאושרים.
בתוך תוככם אתם שרופים אתם רוצים שיואהבו אותכם שיעניקו לכם, ובשביל לקבל מעט אהבה אתם מתכופפים, אתם שותקים, אתם נלחמים יום יום על מקומכם, איזה מקום בדיוק?!
זהו. אני לא מוכנה לחיות ככה יותר.!!
מהיום אני אתחיל להגשים את החלומות שלי. מהיום אני אלמד ואשקיע בעצמי.
ולא אכפת לי מאף אחד, לי טוב.. טוב עם עצמי.
אני הולכת לביצפר רק בשביל ללמוד ולא בשביל חברים, אני אשקיע ואצליח!. אני חייבת להצליח .. אחרת.. בשביל מה אני שם!?
עוד מעט בגרויות ומגנים אני חייבת לתת פייט ולשכוח מהלב בזמן הביצפר.. פשוט מאוד.
הוא עכשיו בעזה.. ממש ככה.
אני דואגת לו אני לא מפסיקה לחשוב עליו ולהתגעגע אליו.
אני כ''כ דואגת לו, וקשה לי .. נורא קשה לי.
אני רק צריכה להחזיק את עצמי ולא לבכות, אני חזקה אני יודעת שאני חזקה
בקרוב.. בקרוב הוא יחזור הביתה.. רק עוד קצת וזהו.
הגעגוע זהו הרגש הקשה ביותר וכרגע אני אצטרך לסבול אותו ולחכות. כי אין ברירה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
