לפעמים אני רוצה למות לא רק בגלל שרע לי.. אולי בגלל שזה נראה לי.. נעים.

את מדמיינת אותו עומד שם, ליד אלפי אנשים הוא עם מדים וכומתה על ראשו, מצדיע ושומע את קול הצפירה המצמררת.

ואולי גם דמעה יורדת מעיניו, מי יודע?, ואם בכה הלוואי וחשב עלי מחבקת אותו ומנגבת את דמעותיו.

את עומדת מחכה לצפירה והינה היא מגיעה, הוא עולה לך במחשבות ואת מתחילה לבכות, אלוהים רק שהוא לא ילך לי, רק לא הוא.

הוא כנראה לבד עכשיו או יותר נכון לא איתי. וכואב לי.. כואב לי לדעת שהוא בלעדיי.

אני תמיד חושבת מה יקרה כשאני אתגייס, כשאני אעמוד עוד שנה בטקס ואקשיב לצפירה, ולשירי הטקס והסיפורים ואבכה בדמעות כואבות ושקטות. את תמיד חושבת שאולי גם את תיפגעי ותקריבי את נפשך וגופך למען אדמת ישראל, זו תיהיה סוג של הגשמה.

אין לי עוד מילה להגיד יותר, הדמעות חונקות את גרוני. אך אני לא אתן לזה לקרות.

אין לי על מי להשען כרגע, אסור לי לבכות. רק לנסות להירדם בעוד לילה שקט ללא שינה.