אני מתנצל מראש אם הדברים שאני כותב אינם מובנים לגמרי- אבל זה הכי טוב שאני יכול לכתוב ביום הזה והייתי חייב להוציא.....
יום הזיכרון שלי התחיל לפני יומיים. תמיד ביומיים- שלושה שלפני יום הזיכרון מכינה אותנו התקשורת ליום האבל על ידי הבאת מקרים סמי-עצובים למרכז הבמה והעלאת נושאים הקשורים בעקיפין לאתוס החברתי-לאומי סביב הצבא. יכול להיות שה"הכנה" הזו דרושה לאנשים מסוימים. לי היא נראית מיותרת, מה גם שאני לא נוטה לייחס לתקשורת מניעים אלטרואיסטים, אולי איבדתי את התמימות ונהייתי ציני.
אחד הדיונים ששמעתי בדרך מהבית של ההורים שלי לחתנת הרכבת שתוציא אותי מכבלי הנוחות והפרובנציאליות החיפאית היה דיון עם אב-מפקד-סוציולוג- אנתרופולוג שהרגיז אותי. תאמינו לי, אני לא זוכר את הטקסט במלואו כי כל כך כעסתי כשהוא אמר שהיה ממש יפה לראות את הבן שלו, ילד בן 18, אחרי חצי שנה של צבא, ממושמע ומסודר ומאושר, שרטנתי לעצמי שעה שלמה אחרי המשפט הזה.
האמירה הזו מכעיסה אותי כי היא משקפת את הגישה הישראלית הלאומית החברתית בתמציתה, גישה המערבת כורח המציאות עם אידיאלים, מערבת בין אילוצי השעה לבין החלומות על המחר ומקבעת אותנו למקום בו נחיה על חרב. זה כל כך מעצבן אותי שאנחנו לא יודעים להפריד בין רצוי לבין מצוי, בין צרכי המציאות לאידיאל. כל כך מרגיז אותי שאנחנו במו ידינו הופכים, מדור לדור לאומה ספרטנית, מאמצים את מצב הטבע וטועים לוגית בחשבנו כי מה שקיים הוא טוב רק כי הוא קיים.
אינני אטום, אני ככל ישראלי עצוב בימים האלה, גם אני מכיר מהו אובדן, אולם אני חושב שאנחנו חייבים לחדד את השיח החברתי סביב הצבא ולרענן את הטרמינולוגיה. אנחנו חייבים לסלק מקרבנו משפטים נגועים כמו "השירות בצבא טוב כי הוא מבגר אותך"- מי אמר שטוב להתבגר בצורה כזו, בגיל הזה? הרי בכל העולם אנשים חיים מצוין ללא שנאלצו להתבגר בצורה כל כך דרסטית בזמן כל כך קצר. האמת היא שהצבא אכן מבגר אותך, שלא בצורה טבעית, ואותם מאורעות מבגרים עלולים להיות כרוכים בטראומות לא פשוטות- האם ההתבגרות הזו היא טובה או רעה? התשובה משתנה ממקרה למקרה אולם מצדיקה בכל אופן בחינה של הטרמינולוגיה ושל הססמאות שאנחנו זורקים כדי להצדיק לעצמנו את השירות. זיכרו- זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות.
אם כך, למה אנחנו בעצם צריכים להצדיק לעצמנו? למה למצוא לעצמנו יתרונות? למה לפאר ולייחס משמעויות חיוביות לשירות? התשובה נראית מובנת מאליה - האדם מוצא לעצמו דרכים לעשות אידיאליזציה של המציאות כדי להתמודד איתה. אנחנו רוצים לחשוב שהשירות נותן לנו משהו- אם חובה לשרת, לפחות לשרת בכיף מאשר בבאסה...לפחות שיצא לנו משהו. וכך גם לגבי הנופלים- אנחנו רוצים להאמין שנפלו כשהיו בשיאם- שיא תעוזתם, פסגת הגשמתם העצמית- מאושרים על בחירתם.
אנחנו נבנה לנו מקום טוב יותר לחיות בו אם נבין שאנחנו נמקים בצבא, שאנחנו מתים בצבא, שאנחנו מקריבים את שלמותנו הגופנית והנפשית, שאנחנו משאירים שם את תמימותנו, אבל לא מתוך בחירה, לא כי אנחנו שמחים לכך - אלא מתוך כורח המציאות.
וכך גם הזיכרון- אנחנו נזכור אותם, את כל הנופלים, את כל אלו שהקריבו את שלמות גופם, את כל הנכים בנפשם, אלו נתנו את היקר מכל בגלל שהיו חייבים. בגלל שלא היתה ברירה. זה יהיה הזיכרון הראוי לאנשים שנקטפו טרם עת- רק כך נבין את גודל הנתינה- את גודל וחומרת האובדן.
ניזכור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
