ראיתי אותך.

וזה לא משהו שאפשר לשכוח בקלות.

החיוך שלך, הצחוק שלך, השמחה שבעיניים שלך.

הגוף הגבוהה והחסון שלך, הכתפיים הרחבות שלך,

הידיים השריריות והמגנות שלך.

שבחיבוק שלך אני מרגישה הכי מוגנת בעולם,

ששום דבר רע לא יכול לקרות לי- כי אני איתך.

והחיוך שהיה לי איתך, השמחה,

הביטחון העצמי- שפתאום הרגשתי טוב עם עצמי, עם הגוף שלי,

ההתרגשות והאושר שהורגשו כשהסתכלו עליי.

ואתה, עם ההתנהגות המקסימה שלך,

שבית אותי בקסמייך בלי לנסות בכלל.

ודיברנו, והתחברנו, והיה ניצוץ. היה קליק.

חיבור כזה שלא יכלנו לעזוב בסוף.

לא יכלתי ללכת. הרגשתי פספוס.

וחבל שלא הכרתי אותך לפני.

שלא היה לנו יותר זמן ביחד, במציאות.

לא זמן של שיחות פייסבוק מטופשות.

וחבל שאנחנו כבר לא מדברים יותר.

יכל לצמוח מזה משהו כול כך יפה,

כול כך אמיתי, משהו שלי ושלך.

אהבה.

היא הייתה בהתחלה, היא הייתה קיימת.

אבל היא נעלמה ממך, ברחה.

נשארה רק איתי, ואיתה סימן שאלה.

אז עכשיו אני שואלת,

מה איתך? מה שלומך?

האם אתה עוד חושב עליי?

או שפרחתי מזכרונך?

 ~

אני מרגישה שמנה. יותר מבדרך כלל.

וממש הרשתי לעצמי לאכול בשבועות האחרונים.

אני כועסת על עצמי.