חשבתי על המכביה 2017 סתם ככה.

ופתאום חשבתי עליו. ועל זה שאני עלולה לראות אותו.

וזה הלחיץ אותי. לא יכלתי לנשום.

פעם ראשונה מזה חודש שאני מכירה אותו, שמפחיד אותי המחשבה לפגוש אותו שוב.

לראות אותו עוד פעם.

והנה שוב, אני לא מסוגלת לנשום כשאני חושבת על זה.

כנראה שאני באמת בן אדם שמתגבר,

אפילו שחשבתי שאני בחיים לא אצליח להתגבר עליו,

אני כבר לא חושבת עליו הרבה, וזה ממש מוזר לי.

וקשה לי להבין שכנראה לעולם לא נהיה ביחד.

וכנראה שחברות שלי צודקות-

אני חייבת להפסיק לחשוב עליו ולהמשיך הלאה.

~

אני חייבת להתחיל להיות נחמדה לאחים הקטנים שלי.

אבל הם כול כך מוציאים אותי מדעתי.

ואחי הקטן, בן 11, יושב לי מעבר לכתף כשאני בפייסבוק ופה,

ואני מבקשת ממנו כמה דקות פרטיות, ואז הוא מתפלא שאני כול כך מתרגזת עליו.

אבא עוד לא החזיר את האייפון,

היה לי ממש מוזר להיות בלעדיו בבצפר,

אבל גם קצת נחמד בלעדיו.

~

הייתה לי שיחת נפש עם היפה של השכבה,

אחרי שהמצב בנינו נהיה טוב מאוד, בייחוד מכיוון שהיא הייתה הבנאדם הכי נחמד אליי מתחילת השנה

והיחידה שלא עזבה אותי לטובת 'בושי' המפגרת. 

והיה לי כיף איתה, והיא הייתה מקסימה,

והיא אמרה לי שאם היא איי פעם תראה אותי לבד היא תבוא להיות איתי

(היא הבנאדם היחיד שסיפרתי לו את ההרגשות שלי מתחילת שנה בקשר לחברים שלי ו''בושי'',

והיא הייתה ממש חמודה כלפיי)

~

אני מרגישה ממש דובה,

ואכלתי היום הרבה (סנדוויץ עם עגבנייה וחסה+ קלמנטינה ואחרי זה סנדוויץ שלם בארומה של אבוקדו )

מגעיל אותי להסתכל על עצמי.

יוליה#