ראיתי אותך.

וזה לא משהו שאפשר לשכוח בקלות.

החיוך שלך, הצחוק שלך, השמחה שבעיניים שלך.

הגוף הגבוהה והחסון שלך, הכתפיים הרחבות שלך,

הידיים השריריות והמגנות שלך.

שבחיבוק שלך אני מרגישה הכי מוגנת בעולם,

ששום דבר רע לא יכול לקרות לי- כי אני איתך.

והחיוך שהיה לי איתך, השמחה,

הביטחון העצמי- שפתאום הרגשתי טוב עם עצמי, עם הגוף שלי,

ההתרגשות והאושר שהורגשו כשהסתכלו עליי.

ואתה, עם ההתנהגות המקסימה שלך,

שבית אותי בקסמייך בלי לנסות בכלל.

ודיברנו, והתחברנו, והיה ניצוץ. היה קליק.

חיבור כזה שלא יכלנו לעזוב בסוף.

לא יכלתי ללכת. הרגשתי פספוס.

וחבל שלא הכרתי אותך לפני.

שלא היה לנו יותר זמן ביחד, במציאות.

לא זמן של שיחות פייסבוק מטופשות.

וחבל שאנחנו כבר לא מדברים יותר.

יכל לצמוח מזה משהו כול כך יפה,

כול כך אמיתי, משהו שלי ושלך.

אהבה.

היא הייתה בהתחלה, היא הייתה קיימת.

אבל היא נעלמה ממך, ברחה.

נשארה רק איתי, ואיתה סימן שאלה.

אז עכשיו אני שואלת,

מה איתך? מה שלומך?

האם אתה עוד חושב עליי?

או שפרחתי מזכרונך?

 ~

אני מרגישה שמנה. יותר מבדרך כלל.

וממש הרשתי לעצמי לאכול בשבועות האחרונים.

אני כועסת על עצמי.

למה?

הם הרי החברים הכי טובים שלי.

אז כן, זה רק השבוע הראשון ללימודים,

אבל הוא  כולכך התנהל ברגל שמאל כל הזמן.

הם כל הזמן מסתובבים איתה. עם ''בושי''. הצבועה הזאת.

אני כול כך שונאת אותה, לא מסוגלת להיות לידה.

אז ביליתי את הפסקותיי לבד, חוץ מהראשונה שביליתי עם החבר הכי טוב שלי.

כול כך מחזיר אותי לעבר, ההפסקות לבד.

כולם מתרחקים ממני. אני מרגישה זאת.

אני מרגישה לא נאהבת, מרגישה כאילו אני כול כך צריכה להתאמץ כדי להיות איתם, 

ושהם מנדים אותי מהחבורה.

אני לא מסוגלת להיות ליד הבושי הזאת, והם רק איתה! וידוע להם שאני שונאת אותה.

אני מרגישה כול כך לבד. 

שאין לי עם מי לדבר.

לא אהובה, לא נאהבת, לא רצויה.

וזה מדכא להרגיש ככה,

באמת.

אחרי כל מה שעברתי בחיים הקצרים,

לא מגיע לי להרגיש ככה.

לא מגיע לי לבכות כל יום.

וגם לי יש לב.

וגם לי יש רגשות.

וזה מעליב שהם לא שמים על זה, לא רואים בכלל שיש לי רגשות.

באלי להעלם,

לא לספר לאף אחד, לעבור בצפר או לטוס לחו''ל לתקופה ארוכה.

לראות מי יידאג לי. מי יתגעגע. 

למרות שאני יודעת את התשובה.

מהימים האלה שאין לך כוח לחיות יותר...

תמיד מצאתי את השירותים כמקום מחבוא טוב.

כשהרגשתי נספחת לחבורה, שהרגשתי בודדה. 

להסתגר שם ולהרגע, לחשוב.

זה מקום מפלט נפלא מן המציאות,

שירותיים ביתיים וחמימים שנותנים לך את האפשרות לשבת,

לבכות ולחשוב ולארגן את המחשבות.

אז מיותר לומר שרע לי, והשנה התחילה ברגל שמאל :/ .

השיר אומר הכל.