תמונות שלו- נמחקו.

תמונות שלנו- נמחקו.

תמונות של השיחות שלנו- נמחקו.

המכתב שכתבתי לו כשסיכמנו שנתכתב במכתבים- קרוע בתוך הפח.

כל דבר שהזכיר לי אותו- נעלם.

אני באמת משחררת אותך וממשיכה הלאה. 

הלוואי שזה לא היה כול כך קשה.. 

אני שונאת אותך.

איך נדפקתי עם ההורים הכי דפוקים ביקום ??

בדרך כלל אני בנאדם שמכבד את ההורים שלו ובכללי מבוגרים,

אבל יש פעמים שהם מוציאים אותי מהכלים, ואני שונאת אותם על זה.

אז מה עשיתי? כולה אמרתי לאחי ' זבל ' בצחוק.

שולח אותי לחדר לחשוב ומחרים לי את האייפון. אני פאקינג בת 15, לא בת 3 שהעונשים האלה עובדים עלייה!

ואז עושה לי את ה''שיחה'' המזדיינת הזאת, שכן אני משקשקת ממנה מפחד תמיד.

ומה הוא נותן לי עונש -ואומר שזה לא עונש- חיבור שני עמודים על שפת רחוב.

לך תזדיין.

אז כן אני משקשקת ממך מפחד אבא, כי אתה דפוק, ואלוהים יודע מה אתה מסוגל לעשות לי אם אני אגיד לא.

אבל אני שונאת אותך.

וזה שאתה אומר לי שאין לי כבוד אם אני מדברת ככה עוד יותר מעורר את השנאה שלי כלפייך.

ואתם, ההורים הכי מפגרים בעולם, כן,

אתם חושבים שאתם עושים הכל נכון, ואתם כולכך לא.

אתם כולכך טועים בחינוך שלכם איתי.

אני לא כמו האחים שלי, אני לא כמו שאר הילדים שלכם.

ישלי בעיות, אתם מתעלמים מזה. מתעלמים.

ואז אתם מצפים שאני אצא נורמלית כמו כולם.

יש לי חדשות בשבילכם-

אני לא נורמלית!

הלכתי לכתוב את החיבור המזדיין הזה, 

אלוהים יודע על מה אני אכתוב פאקינג שני עמודים מלאים.

יוליה, שמאוד שונאת את אבא שלה ברגע זה.

נמאס לי מכם, אימא ואבא. פשוט נמאס.

למה?

הם הרי החברים הכי טובים שלי.

אז כן, זה רק השבוע הראשון ללימודים,

אבל הוא  כולכך התנהל ברגל שמאל כל הזמן.

הם כל הזמן מסתובבים איתה. עם ''בושי''. הצבועה הזאת.

אני כול כך שונאת אותה, לא מסוגלת להיות לידה.

אז ביליתי את הפסקותיי לבד, חוץ מהראשונה שביליתי עם החבר הכי טוב שלי.

כול כך מחזיר אותי לעבר, ההפסקות לבד.

כולם מתרחקים ממני. אני מרגישה זאת.

אני מרגישה לא נאהבת, מרגישה כאילו אני כול כך צריכה להתאמץ כדי להיות איתם, 

ושהם מנדים אותי מהחבורה.

אני לא מסוגלת להיות ליד הבושי הזאת, והם רק איתה! וידוע להם שאני שונאת אותה.

אני מרגישה כול כך לבד. 

שאין לי עם מי לדבר.

לא אהובה, לא נאהבת, לא רצויה.

וזה מדכא להרגיש ככה,

באמת.

אחרי כל מה שעברתי בחיים הקצרים,

לא מגיע לי להרגיש ככה.

לא מגיע לי לבכות כל יום.

וגם לי יש לב.

וגם לי יש רגשות.

וזה מעליב שהם לא שמים על זה, לא רואים בכלל שיש לי רגשות.

באלי להעלם,

לא לספר לאף אחד, לעבור בצפר או לטוס לחו''ל לתקופה ארוכה.

לראות מי יידאג לי. מי יתגעגע. 

למרות שאני יודעת את התשובה.

מהימים האלה שאין לך כוח לחיות יותר...