תמונות שלו- נמחקו.

תמונות שלנו- נמחקו.

תמונות של השיחות שלנו- נמחקו.

המכתב שכתבתי לו כשסיכמנו שנתכתב במכתבים- קרוע בתוך הפח.

כל דבר שהזכיר לי אותו- נעלם.

אני באמת משחררת אותך וממשיכה הלאה. 

הלוואי שזה לא היה כול כך קשה.. 

אני לא יודעת איך לתאר את היום הזה.

הוא התחיל בצורה ממש לא טובה, כשאני והחברה הכי טובה שלי באנו עם אותו מכנס (קרתה לנו אותה טעות שבוע שעבר שלבשנו אותה חולצה באותו היום)

והיא אמרה לי -טוב יותר נכון לא רק לי, אלא צעקה את זה ליד כולם- "המכנס הזה ממש צמוד עלייך" וצחקה

ואז היא באה אליי ותפסה את המכנס בירך שלי ואמרה לי "את המכנס הזה את לא מכניסה לכביסה" יענו אם אני אכניס אני לא אכנס אליו אחרי זה.

זה כול כך פגע בי. כמו סכין בלב. היא הבנאדם שהכי יודע על ההפרעות אכילה שלי ובעיות הדימוי העצמי שלי, שאני כול כך שמנה ומכוערת (למרות שכולם מתעקשים שלא -.-) ולהביא הערה כזאת זה כול כך לא במקום. 

הייתי עם דמעות בעיניים ופשוט ברחתי משם. ובעקבות זה לא אכלתי כל היום כדי שאני אכנס למכנס ולא אשמין בתוכו.

~

בהפסקה הגדולה הלכתי לדבר עם היועצת (שכבר 4 שנים אנחנו ממש קרובות וכל הזמן מדברות) 

וזה גלש לשיעור שאחריי, וכשהגעתי לשיעור הרביעי,

ראיתי את 'בושי' המסריחה יושבת לי במקום עם החברה הכי טובה שלי. כמו שצפיתי.

והפוסטמה הזאת עוד דפקה את הרגליים המכוערות שלה בפרצוף שלי בבוקר, וישלי ממש כמו מחלה מרגליים,

זה הדבר שהכי מגעיל אותי בעולם, ואם זה נוגע בי אני יכולה להקיא/

אז הלכתי לבכות לי בצד אחרי שזה קרה ופשוט ברחתי משם, 

והפלא ופלא אף אחת לא טרחה לבדוק מה שלומי (וכל החברות שלי מודעות לגועל שלי מרגליים)

~

התחלתי את השנה בסקפטיות לגבי מתמטיקה,

אבל התחלתי ממש לאהוב את זה.

הייתי ממש תותחית היום בתשובות והיה לי כיף לענות ולדעת שאני צודקת,

וגם המורה (ששנה שעברה ממש שנאה אותי) אמרה לכולם שהם צריכים לקחת דוגמא אישית ממני כי אני תלמידה מצטיינת ומשקיעה ויושבת בשקט ולא מפריעה ואז ממש הסמקתי וכולם מחאו לי כפיים (אפילו האקס שלי -.-) ושרקו לי וממש פודחתי.

~

אבא החזיר את האייפון היום בבוקר, וכולם ציפו שאני אתנפל עליו אבל לא נגעתי בו מתחילת היום אפילו פעם אחת,

הוא שוכב בתחתית התיק שלי חסר סוללה ואפילו לא טרחתי להטעין אותו.

החלטתי לנסות להיות שבוע בלי אייפון (ונראלי שגם כיפור) ובינתיים כבר יומיים וחצי בלי אייפון (ויום אחד מרצון),

אני ממש גאה בעצמי 

ובזכות ההגמלות מהאייפון ממש התקדמתי בספר באנגלית לבוק ריפורט (והוא אפילו מעניין) 

והתחלתי באמת לדבר עם אנשים, ולא לברוח לפלאפון שזה הפתרון הכי קל.

~

עליתי היום על המשקל לחוצה, ויצאתי שמחה.

למרות החגים, הזלילות והכל- ירדתי קילו!

אני מתקדמת!

חשבתי על המכביה 2017 סתם ככה.

ופתאום חשבתי עליו. ועל זה שאני עלולה לראות אותו.

וזה הלחיץ אותי. לא יכלתי לנשום.

פעם ראשונה מזה חודש שאני מכירה אותו, שמפחיד אותי המחשבה לפגוש אותו שוב.

לראות אותו עוד פעם.

והנה שוב, אני לא מסוגלת לנשום כשאני חושבת על זה.

כנראה שאני באמת בן אדם שמתגבר,

אפילו שחשבתי שאני בחיים לא אצליח להתגבר עליו,

אני כבר לא חושבת עליו הרבה, וזה ממש מוזר לי.

וקשה לי להבין שכנראה לעולם לא נהיה ביחד.

וכנראה שחברות שלי צודקות-

אני חייבת להפסיק לחשוב עליו ולהמשיך הלאה.

~

אני חייבת להתחיל להיות נחמדה לאחים הקטנים שלי.

אבל הם כול כך מוציאים אותי מדעתי.

ואחי הקטן, בן 11, יושב לי מעבר לכתף כשאני בפייסבוק ופה,

ואני מבקשת ממנו כמה דקות פרטיות, ואז הוא מתפלא שאני כול כך מתרגזת עליו.

אבא עוד לא החזיר את האייפון,

היה לי ממש מוזר להיות בלעדיו בבצפר,

אבל גם קצת נחמד בלעדיו.

~

הייתה לי שיחת נפש עם היפה של השכבה,

אחרי שהמצב בנינו נהיה טוב מאוד, בייחוד מכיוון שהיא הייתה הבנאדם הכי נחמד אליי מתחילת השנה

והיחידה שלא עזבה אותי לטובת 'בושי' המפגרת. 

והיה לי כיף איתה, והיא הייתה מקסימה,

והיא אמרה לי שאם היא איי פעם תראה אותי לבד היא תבוא להיות איתי

(היא הבנאדם היחיד שסיפרתי לו את ההרגשות שלי מתחילת שנה בקשר לחברים שלי ו''בושי'',

והיא הייתה ממש חמודה כלפיי)

~

אני מרגישה ממש דובה,

ואכלתי היום הרבה (סנדוויץ עם עגבנייה וחסה+ קלמנטינה ואחרי זה סנדוויץ שלם בארומה של אבוקדו )

מגעיל אותי להסתכל על עצמי.

יוליה# 

למה?

הם הרי החברים הכי טובים שלי.

אז כן, זה רק השבוע הראשון ללימודים,

אבל הוא  כולכך התנהל ברגל שמאל כל הזמן.

הם כל הזמן מסתובבים איתה. עם ''בושי''. הצבועה הזאת.

אני כול כך שונאת אותה, לא מסוגלת להיות לידה.

אז ביליתי את הפסקותיי לבד, חוץ מהראשונה שביליתי עם החבר הכי טוב שלי.

כול כך מחזיר אותי לעבר, ההפסקות לבד.

כולם מתרחקים ממני. אני מרגישה זאת.

אני מרגישה לא נאהבת, מרגישה כאילו אני כול כך צריכה להתאמץ כדי להיות איתם, 

ושהם מנדים אותי מהחבורה.

אני לא מסוגלת להיות ליד הבושי הזאת, והם רק איתה! וידוע להם שאני שונאת אותה.

אני מרגישה כול כך לבד. 

שאין לי עם מי לדבר.

לא אהובה, לא נאהבת, לא רצויה.

וזה מדכא להרגיש ככה,

באמת.

אחרי כל מה שעברתי בחיים הקצרים,

לא מגיע לי להרגיש ככה.

לא מגיע לי לבכות כל יום.

וגם לי יש לב.

וגם לי יש רגשות.

וזה מעליב שהם לא שמים על זה, לא רואים בכלל שיש לי רגשות.

באלי להעלם,

לא לספר לאף אחד, לעבור בצפר או לטוס לחו''ל לתקופה ארוכה.

לראות מי יידאג לי. מי יתגעגע. 

למרות שאני יודעת את התשובה.

מהימים האלה שאין לך כוח לחיות יותר...