למה?
הם הרי החברים הכי טובים שלי.
אז כן, זה רק השבוע הראשון ללימודים,
אבל הוא כולכך התנהל ברגל שמאל כל הזמן.
הם כל הזמן מסתובבים איתה. עם ''בושי''. הצבועה הזאת.
אני כול כך שונאת אותה, לא מסוגלת להיות לידה.
אז ביליתי את הפסקותיי לבד, חוץ מהראשונה שביליתי עם החבר הכי טוב שלי.
כול כך מחזיר אותי לעבר, ההפסקות לבד.
כולם מתרחקים ממני. אני מרגישה זאת.
אני מרגישה לא נאהבת, מרגישה כאילו אני כול כך צריכה להתאמץ כדי להיות איתם,
ושהם מנדים אותי מהחבורה.
אני לא מסוגלת להיות ליד הבושי הזאת, והם רק איתה! וידוע להם שאני שונאת אותה.
אני מרגישה כול כך לבד.
שאין לי עם מי לדבר.
לא אהובה, לא נאהבת, לא רצויה.
וזה מדכא להרגיש ככה,
באמת.
אחרי כל מה שעברתי בחיים הקצרים,
לא מגיע לי להרגיש ככה.
לא מגיע לי לבכות כל יום.
וגם לי יש לב.
וגם לי יש רגשות.
וזה מעליב שהם לא שמים על זה, לא רואים בכלל שיש לי רגשות.
באלי להעלם,
לא לספר לאף אחד, לעבור בצפר או לטוס לחו''ל לתקופה ארוכה.
לראות מי יידאג לי. מי יתגעגע.
למרות שאני יודעת את התשובה.
מהימים האלה שאין לך כוח לחיות יותר...