אני לא יודעת איך לתאר את היום הזה.

הוא התחיל בצורה ממש לא טובה, כשאני והחברה הכי טובה שלי באנו עם אותו מכנס (קרתה לנו אותה טעות שבוע שעבר שלבשנו אותה חולצה באותו היום)

והיא אמרה לי -טוב יותר נכון לא רק לי, אלא צעקה את זה ליד כולם- "המכנס הזה ממש צמוד עלייך" וצחקה

ואז היא באה אליי ותפסה את המכנס בירך שלי ואמרה לי "את המכנס הזה את לא מכניסה לכביסה" יענו אם אני אכניס אני לא אכנס אליו אחרי זה.

זה כול כך פגע בי. כמו סכין בלב. היא הבנאדם שהכי יודע על ההפרעות אכילה שלי ובעיות הדימוי העצמי שלי, שאני כול כך שמנה ומכוערת (למרות שכולם מתעקשים שלא -.-) ולהביא הערה כזאת זה כול כך לא במקום. 

הייתי עם דמעות בעיניים ופשוט ברחתי משם. ובעקבות זה לא אכלתי כל היום כדי שאני אכנס למכנס ולא אשמין בתוכו.

~

בהפסקה הגדולה הלכתי לדבר עם היועצת (שכבר 4 שנים אנחנו ממש קרובות וכל הזמן מדברות) 

וזה גלש לשיעור שאחריי, וכשהגעתי לשיעור הרביעי,

ראיתי את 'בושי' המסריחה יושבת לי במקום עם החברה הכי טובה שלי. כמו שצפיתי.

והפוסטמה הזאת עוד דפקה את הרגליים המכוערות שלה בפרצוף שלי בבוקר, וישלי ממש כמו מחלה מרגליים,

זה הדבר שהכי מגעיל אותי בעולם, ואם זה נוגע בי אני יכולה להקיא/

אז הלכתי לבכות לי בצד אחרי שזה קרה ופשוט ברחתי משם, 

והפלא ופלא אף אחת לא טרחה לבדוק מה שלומי (וכל החברות שלי מודעות לגועל שלי מרגליים)

~

התחלתי את השנה בסקפטיות לגבי מתמטיקה,

אבל התחלתי ממש לאהוב את זה.

הייתי ממש תותחית היום בתשובות והיה לי כיף לענות ולדעת שאני צודקת,

וגם המורה (ששנה שעברה ממש שנאה אותי) אמרה לכולם שהם צריכים לקחת דוגמא אישית ממני כי אני תלמידה מצטיינת ומשקיעה ויושבת בשקט ולא מפריעה ואז ממש הסמקתי וכולם מחאו לי כפיים (אפילו האקס שלי -.-) ושרקו לי וממש פודחתי.

~

אבא החזיר את האייפון היום בבוקר, וכולם ציפו שאני אתנפל עליו אבל לא נגעתי בו מתחילת היום אפילו פעם אחת,

הוא שוכב בתחתית התיק שלי חסר סוללה ואפילו לא טרחתי להטעין אותו.

החלטתי לנסות להיות שבוע בלי אייפון (ונראלי שגם כיפור) ובינתיים כבר יומיים וחצי בלי אייפון (ויום אחד מרצון),

אני ממש גאה בעצמי 

ובזכות ההגמלות מהאייפון ממש התקדמתי בספר באנגלית לבוק ריפורט (והוא אפילו מעניין) 

והתחלתי באמת לדבר עם אנשים, ולא לברוח לפלאפון שזה הפתרון הכי קל.

~

עליתי היום על המשקל לחוצה, ויצאתי שמחה.

למרות החגים, הזלילות והכל- ירדתי קילו!

אני מתקדמת!

אני לא יכולה להגיד שהיה רע היום.

הבוקר היה נורא מדכדך. נורא. כל הבוקר הייתי עם דמעות בעיניים.

היה לי רע. 

אבל בהמשך היום, הרגשתי אהובה. ודווקא לא מהאנשים שציפיתי.

אבל הרגשתי רצויה. בחברת אחרים.

חיבקו אותי, דיברו איתי, רצו להיות איתי, לבלות איתי.

והלכתי עם אחותי וחברתה הטובה ביותר לקניות אחרי בצפר, 

והיה לי נורא מהנה כי מצאתי הרבה בגדים חדשים ויפים, 

אז התחדשתי לי לשנה החדשה D:

אז אולי עוד לא אבדה תקוותנו,

ויוליה עוד תהיה נאהבת,

ואנשים עוד ירצו לבלות איתה,

ויולי תהנה- גם בלי חברייה הטובים ביותר,

שהיה להם כול כך קל להחליף אותה.

ואולי יולי צריכה לשבת קצת עם עצמה,

ולהחליט כמה החלטות קטנות לשנה החדשה-

שהיא לא סתם שנה, אלא גם שנת בגרויות,

ושנת התבגרות (מהרבה בחינות),

ואולי יולי צריכה לשנות גם כמה דברים בהתנהגות שלה,

להתרחק מכמה אנשים שלא מתאים לה,

להתקרב לאנשים שרוצים בחברתה,

להפתח יותר ולעבוד על ביטחונה העצמי,

להשקיע בלימודיה, כי הבגרויות, המתכונות והמבחנים לא יפתרו את עצמם,

ולהשקיע יותר בעצמה.

כי יולי כבר הפסיקה לחשוב מה טוב לה, וחושבת רק מה טוב לאחרים.

ואם לאחרים לא אכפת מה טוב ליולי, גם ליולי לא יהיה אכפת מה טוב לאחרים.

שומעים שאני עייפה כי אני מתחילה לדבר על עצמי בגוף שלישי,

לכן אאחל לכם שנה טובה,

שתהיו לראש ולא לזנב,

שתצליחו בכל מה שתעשו השנה,

שתעמדו בהחלטות ומטרות שתציבו לעצמכם,

שיאהבו אתכם, שיכבדו אתכם, שיעריכו אתכם,

שנה טובה ישראבלוג :)