אז אני מנסה להבין איפה בדיוק טעיתי, מה בדיוק ביקשתי שהיה מעבר ליכולות הפיזיות והנפשיות של בן אדם לבצע למען האדם שהוא כיבכול אמור לאהוב הכי הרבה שיש.
להבין, כי אם זאת הייתי אני שמתגייסת עוד שבועיים,
הייתי הופכת את הצבא על תלמו כדי לדחות את הגיוס שלי.
עוד קצת זמן ביחד.
לחגוג את סיום הבגרויות קיץ שלי ביחד,
ללכת לים,
למסיבה או הופעה, או סתם לאן שהוא כשמתחשק.
כמו שהיינו עושים בקיץ שעבר.
אבל פאק, כנראה שאתה חושב שהצבא הוא חגיגות בלתי פוסקות אם אתה טוען שאפשר גם אם אתה בטירונות. והוא פאקינג לא.
האמת, אני לא מבינה מה ההורים המפגרים שכלית שלי הביאו אותי למדינה הזאת מלכתחילה.
הייתה להם בחירה בין גרמניה לישראל, והם בחרו ישראל.
מה שנחכה לויזות לגרמניה עוד חודש אחד נוסף?
בואו ניסע כבר עכשיו למדינה היהודית!
(שנכון להרגע הדלק בה עולה 8 שקל לליטר, פסק זמן made in Israel וקוטג' מצריכים לקיחת משכנתא ואני עוד אמורה לשרת את המדינה הזאת?)
למדינה שאף אחד לא יידע אי פעם איך בדיוק זוג חסר דת עם הורים נוצרים קיבלו אזרחות יהודית על סמך יהודי אחד בודד בתור סבא שלי.
אז הגעתי לפה.
טוב, הגעתי, אני כבר לא מתחרטת, כי היו פה יותר מדי דברים שלא הייתי מוותרת עליהם בשום הון שבעולם.
אבל לשרת בצבא, ועוד לנשים? ברצינות?
יש לנו מזל אני מניחה שלא מגייסים אותנו חובה לקבוצות כדורגל כושלות כי יש מחסור בשחקנים.
ואם לא היינו גרים בישראל, הייתי גרה בברלין. לא הייתי מתגייסת.
לא הייתי פוגשת אותך, לא היית מכיר אותי, לא היינו צריכים לעבור את כל זה עכשיו.
אבל במקום זה, אני יושבת ושוברת את הראש בלהבין למה אתה לא מוכן לוותר על משהו בשבילי,
כשאני ויתרתי על חיים, תרתי משמע, בשבילך.
אתה לא מוכן לוותר על החלום הצברי-המורעל, לא להיות פאקינג קרבי, אלא משהו הרבה פחות "מועיל".
טוב, כנראה שככה זה עובד במשפחות שבהן שני ההורים שירתו בצבא והם מורעלים מפה ועד להודעה חדשה.
אתה בדיוק כמוהם.
אתה אחד מהם.
ולנצח תישאר.
מאז ומתמיד אמרו לי שאני מנסה לשנות את העולם, ללא הצלחה.
ניסיתי לשנות את העולם שלך ככה שנהיה מאושרים, ניסיתי לגרום לך להבין שיש דברים שאפשר לוותר עליהם בחיים.
כמו ש-שש וחצי מיליארד אנשים אחרים בעולם ויתרו על להיות רכוש צבאי.
כמו האמריקאים, שעם כמה שהם אידיוטים, הם אף פעם לא נפרדים אחד מהשני, ואפילו לקולג' עוזבים ביחד.
כמו החברות שלי, שבאורח פלא כלשהו, החבר שלהן לא הולך לצבא.
ושלא תעז לומר שיש לי חברות שהחבר שלהן בצבא והן מסתדרות, כי מסתבר שהוא פשוט לא קרבי.
והן כל כך מאושרות.
הן מבלות איתו כל דקה מהיום שלהן, הן מתכננות להשתמט איתו, הן מתכננות להוציא תואר ולעוף מפה.
ואתה?
אתה אחד מהם.
אתה מתכנן לסיים צבא, לעבוד אחרי זה, ללמוד באוניברסיטה איזשהו תואר מתפלץ ובשלהי גיל השלושים שלך להתחתן.
ילדים? רק ב35+.
אני מצטערת, באמת שאני מצטערת.
אנחנו לא מאותם העולמות, מסתבר.
אני חלמתי ללמוד, לעבוד, לא לתרום למדינה הזאת שום דבר כמו שהיא לא תרמה לי, ולעזוב לארץ רחוקה.
ילדים בגיל 23, להיות אימא ממוצעת ולא ישראלית רקובה בת 40 שאיכות הרחם שלה מוטלת בספק.
יש לי תוכניות שונות משלך, ואנחנו לא נפגשים.
קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
ושלא תעז בחיים שלך לומר שלא אהבתי אותך.
שלא תעז.
לאהוב ללא תנאים, ולעשות הכל אחד למען השני.
אני מבטיח לך שאם תאהבי אותי (נו?), אעשה בשבילך הכל. אפילו לא אעשה צבא אם צריך.
מזל טוב, התווספת גם לרשימת האנשים שהבטיחו ולא יקיימו בחיים.
זה ימשיך להיות ריק, זה יהיה כואב.
זה יצרוב קצת, זה יכאיב להיזכר בזה, זאת תהיה נקודה רגישה.
וכשהגוף רעד
נשכבנו ולחשת לי
אל תשאיר אותי לבד
אהוב שלי, אהוב שלי...
אני לוחשת לך, אל תעזוב אותי.
אבל מאוחר מדי, אתה עוזב ב14 למרץ.
בהצלחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sandra™