גם אחרי הסופת ברקים הכי קשה , תצא השמש.

אין לפוסט הזה לא מטרה . לא כוונה , לא רצון ובטח שלא כישרון.

אז אני פשוט יתחיל לכתוב ונראה לאן זה זורם.

המילה הראשונה שעולה לי ברגע שאני מתחיל לחפור בפנים זה " אוףףףףףףףףףףף!!!" 

כל-כך הרבה דברים מפריעים לי בחיים: צומי.שהייתי צריך להבוא להגיד לחזי ביי,אני צריך להתחיל לרוץ, יש לי ב19 מיונים לטייס, שאני צריך למצוא עבודה, שאני עייף , שאני צריך ללמוד במתמטיקה, שאני צריך לעשות ביוטוף,שאני צריך לעשות פרוג'קט,שאני צריך לקבוץ לבוכניק להתקין לה XP,שאני צריך לתלות שלטים של יש"ע או להגיד להם שאני לא יכול בסוף,להחזיר לרון את הדברים שלו,לשחק כדורסל עם רון,אם ללכת לשבת במצדה או להישאר לבית ריק,שאני צריך לדבר עם הילה,שאני צריך להיות יותר חברותי , שאני צריך לפגוש עוד בנות,  שאני צריך שיגמר לי המלווה,שאני מתגעגע לחברים שהיו לי פעם, שאני צריך להתרגל לכך שהכל השתנה

ועוד הרבה דברים שאני צריך להתחיל , בעצם כבר לסיים.