גם אחרי הסופת ברקים הכי קשה , תצא השמש.

בא לי לפעמים לצעוק "עצור!" ושכל הזמן יעצור אני לא יזדקן החברים שלי לא יאבדו ואנשים לא ישתנו.

אבל אי אפשר וזה דבר שגורם לי חששות כבדות ביותר.

את החברים מרעננה אני כבר מתחיל לאבד,

החברים מהיישוב פונים למסלולם מיד אחרי הבגריות,

הכל משתנה! הכל שונה! אני לא רוצה ששום דבר ישתנה. אני רוצה שנישאר ככה שמחים צעירים וביחד.

זה אחד הקטעים שאני באמת "ג'ו" , אני מפחד משנויים.

הזמן עובר ואני לא מוצא משמעות אני צריך למצוא תוכניות:

אם אני ילך למכינה רוב הסיכויים שאני ישאר דתי, מה שימנע ממני חלום שלי שזה לגור הארה"ב.

ואם לא ,אז מה אם אני יגיע לגיל 60 בלי למצאות את הזמן?! כי נראה לי שלחיות זה לא מספיק, אני רוצה לעשות משהו.

אולי זה השעמום מדבר? אבל כנראה שלא.

כי זה צועק בתוכי כבר הרבה זמן.