כמה הזוי זה לקום כל בוקר, להסתכל במראה, ופשוט.. לא לזהות.
לא להכיר את זו שמחייכת, זועפת, עם השיער לכל כיוון והחצ'קון על המצח.
אני פתאום קולטת שאני על טייס אוטומוטי כבר הרבה מאוד זמן, לא הרגשתי כלום. ופתאום אני מתעוררת, ומגלה שנהייתי מישהי אחרת.
אז עזבו את זה שאני כבר חיילת ותיקה (עלק ותיקה), בתפקיד שלא יכולתי לחלום עליו אפילו, אשכרה עושה עבודה שמשפיעה על העולם. זה כבר משהו. עברתי מיונים ארוכים ומפרכים שנראה כאילו מטרתם היחידה הייתה להגיד לי "את כן שווה! תראי לאן הגעת!" וכדי שאני אפסיק לזלזל בעצמי (מה שלא כל-כך עבד..) ולאחריהם שוב פעם הוכח לי שאני יכולה להביס אפילו את הקצינים המרושעים ביותר ולהגיע לתפקיד, ה-תפקיד. מה זה משנה בכלל אם המפקד גרם לי לבכות לילה שלם בלי הפסקה?
אז עזבו את זה.
יצרתי חזות של מישהי שלמה, בוגרת, מתוחכמת, וכו'. הם אוהבים אותי. הם חושבים שהחיים שלי דבש. הם חושבים שכולם רודפים אחריי.
הם צודקים.
יש מלאנתאלפים חברים חדשים. נכון, אני לא איתם כרגע. אין לי כוח לצאת מהבית.
יש בערך חמישה גברים, חלקים מסוקסים ורובם פחות, שמנסים לדבר ולהרשים ולצאת.
יש אחד שאיתו זה קצת הפוך.
יש אינספור מחמאות, אף אחת מהן לא אמינה ולא מתקבלת.
ויש ילדה אחת באמצע, שלא מצליחה לראות את עצמה כמו כל השאר. שנשארה תקועה בילדה שהיא הייתה פעם, זאתי שכל הזמן עצובה ובודדה ולא יודעת לעשות כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
