יום הזיכרון בשבילי הוא היום הכי עצוב בשנה.

יום הזיכרון אצלי מלווה בעצב, דמעות וכעס.

לא משנה כמה פעמים ראיתי את הטקס שחוזר על עצמו שנה אחר שנה, לא משנה אם שמעתי את המנגינה הזאת כל חיי, לא משנה שאת הצפירה החודרת לתוך עצמותיי שמעתי כבר עשרות פעמים. יהיה לי קשה.

ככל שהשנים עוברות, כך אני מתבגרת ומבינה יותר כמה אני מעריכה את החיילים שנפלו.

החיילים הם החיילים שנלחמו למעננו, ששמרו עלינו מצרה

החיילים הם נערים שייסמו את המשפט "טוב למות בעד ארצנו"

החיילים הם חלק ממני, לא משנה מה, איפה ואיך

החיילים האלה לא ישובו לביתם עוד. הם לא יחזרו לעד. 

הם תמיד ישכבו שם, ולא יחזרו יותר, כדי שאנחנו נוכל להיות פה.

אח של סבתא שלי חלל צה"ל וכך גם נכדו.

אבא שלי יצא ללחום במלחמת יום כיפור וחזר נכה.

כשאני שרה את ה"תקווה" ליבי מתמלא גאווה, אני מרגישה השתייכות אין-סופית לעם ישראל, ואני גאה.

גאה בחיילים שלנו, גאה במדינה שלנו וגאה בהיסטוריה שלנו. וזה ישאר ככה, לתמיד.

כי אין לנו ארץ אחרת.

יהי זכרם ברוך.