בלוג סיפורים(:

פרק 7:

פקחתי את עיניי בזהירות, נזכרת באירועים האחרונים. 

ראשי הלם בכאב נוראי שהתעצם עם כל שאיפה ונשיפה.

שכבתי במקום עם ריפוד קשה, ראשי בכיוון החלון.

"אח.." מלמלתי בעודי מתיישרת וגיליתי את סאם יושב לידי במכונית שנראתה שחורה וגדולה- כמו המכוניות שמסיעים בהן אנשים מפורסמים כמו ראשי ממשלה ועוד אנשים חשובים. 

אם לא הייתי במצב הזה, בהחלט הייתי מתרשמת מעט.

"סוף סוף" נאנח סאם כשהסתכל עליי מתרוממת ובוחנת את המכונית.

" איפה אנחנו?" שאלתי בזהירות.

" בדרך לטיסה" ענה בחוסר עניין.

ואז סאם התעסק בצד עם כוס ודברים שלא הצלחתי לזהות ואז הושיט לי אותה.

" קחי, תשתי" אמר בתוקפנות ודחף לידי את הכוס.

"מה זה?" שאלתי בבלבול מוחלט.

"משהו טוב" אמר.

"לא" עניתי .

"נו, באמת" אמר בחוסר עניין.

" אני פשוט יכול להפנט אותך. או בדרך הקלה או בדרך הקשה" אמר שוב.

" יש גם דרך קלה? מעניין" מלמלתי ולקחתי את הכוס, מקרבת אותה לשפתיי.

"מה זה יעשה לי?" שאלתי שוב בעניין.

"רק דברים טובים" ענה, מגחך.

"שתי כבר"

קירבתי שוב את הכוס לשפתיי ולגמתי לגימה אחת, הטעם היה כמו של מנטה עדין וקר.

 המשקה ירד בגרוני לאט ואז הרגשתי כאילו הראש שלי עולה בלהבות.

 הכאב היה שורף כל כך, כמעט מעוור. 

לאחר כמה רגעים הוא נעלם אבל ראשי עדיין הלם בחוזקה.

סאם הסתכל עליי מנסה להתמודד עם הכאב ולאחר שהפסיק, יישרתי אליו את מבטי, הוא גיחך בשעשוע.

דחפתי את הכוס לידיו.

"מה זה?" שאלתי בעצבנות.

" זה ינטרל את כל הכוחות שלך לפחות לשתים עשרה השעות הבאות"

"אתה יודע שטיילר ימצא אותך וירדוף אותך עד שאני אוכל לחזור לבית הספר"

בתגובה, סאם שוב גיחך, אבל הפעם בעצבנות.

בדיוק נזכרתי במה שקרה לפני שבערך "התעלפתי".

" למה עשית את זה?" שאלתי בעצבנות.

"עשיתי מה?" שאל שוב בחוסר עניין גלוי לעין.

"נו, אתה יודע.." התחלתי לפתע להסמיק.

"נישקתי אותך?" אמר כאילו לא היה לדבר שום משמעות מבחינתו.

הנהנתי במבוכה.

" בשביל מה ללכלך את הידיים כשאפשר לעשות את העבודה בדרך הקלה?"

מאז לא דיברתי איתו. 

חיפשתי דרכים לברוח, בחנתי את המכונית בעיון רב.

לפתע תפסה את מבטי ידית הדלת, הסתכלתי על הסימן הקטן לידה ,אדום. 

הדלת לא נעולה. עלתה במוחי מחשבה. סאם בהה בחלון וכוס של משקה חריף בידו. 

התבוננתי שוב בידית.

אם עכשיו לא אז מוטב כבר לעולם לא. תפסתי בידית ופתחתי את הדלת.

 סאם שם לב אלי ולפני שיכולתי לקפוץ מצאתי את עצמי כבולה בקשר חזק  בידיי ואת סאם רכון מעליי, מסיים לקשור.

"ילדה טיפשה" רטן וכשסיים התרחק.

"אני רוצה לצאת מכאן" צרחתי ככל שאני יכולה.

"באמת? דווקא חשבתי שאת נהנית" אמר בציניות.

ניסיתי לחדור לראשו, לקרוא את המחשבות שלו. 

לא ראיתי כלום, לא הרגשתי כלום, התוצאה היחידה היה כאב ראש.

"תפסיקי, זה רק יעשה לך כאב ראש"

"ממתי אכפת לך מה כואב לי?"

"תתפלאי" אמר ובזאת נגמרה השיחה המרתקת שלנו.

"הגענו" הודיע ופתח לי את הדלת.

"אני קשורה, זוכר?" השבתי והוא רטן לעצמו ומיהר לפתוח את הקשרים, ואז נעמד מאחורי והתקרב.

"אני מקווה בשבילך שלא תעשי שטויות" לחש באוזני ואז התנתק.

 צעדנו לעבר שדה התעופה ,סאם מחזיק בזרועי. 

בזמן שהיינו ליד דלפק כלשהוא עלה במוחי רעיון. 

למה שלא אעשה בדיוק את מה שהוא עשה לי?

נעמדתי מאחוריו, מתקרבת.

הפקידה הלכה לבדוק כמה דברים בטלפון, ולי היה מספיק זמן בשביל מה שרציתי.

"סאם" לחשתי לאוזנו.

"מה את רוצה?" אמר בבוז ואז הסתובב להביט בי.

"לא חם לך?" אמרתי במשחק מוגזם ואז הורדתי ממנו את המעיל. 

הוא הביט בי במבט מבולבל, בטח תוהה מה קורה כאן.

התקרבתי לפניו. הפרידו בינינו רק כמה סנטימטרים.

" אני מתנצלת על ההתנהגות שלי. אני יודעת שהיא לא בוגרת, אבל מה אפשר להגיד, אני בעצמי עוד ילדה, לא?" סאם הנהן בתגובה.

"אז,תגיד.." התחלתי להגיד בטון מפלרטט תוך כדי התקרבות אליו.

 הייתי קרובה מספיק, כבר יכולתי לשמוע את הנשימה שלו על פני. 

היה לו ריח נעים, מהפנט כמעט. ואז כופפתי את הברך שלי כנגדו, ופגעתי בו בול במקום הרגיש ביותר. סאם התקפל, נאנק מכאבים.

התחלתי לרוץ.

"תתפסו אותה!" צעק סאם לשני הבריונים שהיו איתנו במכונית. 

הם התחילו לרוץ לכיווני, סאם עדיין צועק בכאב.

רצתי מהר יותר אבל נדמה שהם קרובים להשיג אותי. 

הכוחות שלי באמת היו עוזרים עכשיו.

 רק אם לא הייתי שותה את הדבר המוזר הזה... רצתי מהר יותר, עד שהתחלתי להתנשם בכבדות, אני חייבת לעצור.

 ואז דמיינתי את בית הספר, התרכזתי בכיתה שלי וכמה אני חייבת להיות שם עכשיו .

 חשבתי על זה שאני עומדת למות. התרכזתי כל כך חזק עד שראשי הלם מעט. 

ואז פקחתי את עיניי.

עמדתי במרכז הכיתה. מובכת וקצת בהלם, הסמקתי.

עשרים ראשים ננעצו בי.

" מצוין! בדיוק מה שהתכוונתי אליו! סאמר עשתה זאת מצוין!" אמר המורה הזקן בקול רם והתלהבות רבה.

"עכשיו קדימה, להתאמן בהעברה עצמית" אמר ,פונה לכיתה.

" אממ, פרופסור סמית'?" פניתי אליו במתיקות מזויפת.

"כן, סאמר יקירתי?" שאל ,עדיין מולהב מביצועי.

"אני יכולה ללכת לשירותים?"

"כמובן" אמר והנהנתי בהבעת תודה.

יצאתי בשקט מהכיתה, נזהרת לא לטרוק את הדלת. נאנחתי בהקלה.

 הרגשתי כל כך חלשה בלי הכוחות שלי. 

אפילו החפץ הכי קל שניסיתי להזיז בעזרת מחשבה לא נכנע לי.

 האם כך מרגישים אנשים רגילים? בלי כוחות? נאנחתי שוב, נצמדת לקיר והתכופפתי, יורדת לאורך הקיר במסדרון השקט עד ישיבה לצד הקיר הלבן. הסתכלתי סביבי, המסדרון ריק ולפי השעון הצמוד לקיר יש עוד עשרים וחמש דקות עד סוף השיעור.

מותשת, הצמדתי את רגליי לחזי, הנחתי עליהן את הראש. והתחלתי לבכות, בלי סיבה. 

כל זה פשוט יותר מדי. אני מרגישה חלשה, אלמונית, כמו מישהו שלקחו לו הכול. 

התגעגעתי לאחותי הגדולה. ברנדה תמיד ידעה מה להגיד כשהייתי עצובה.

 התגעגעתי להורים שלא ממש הכרתי, התחלתי ללמוד כאן בגיל שש. 

ברנדה תמיד סיפרה לי עליהם, אני בקושי זוכרת, אבל מתגעגעת.

דמעות המשיכו לרדת במורד לחיי, עיניי אדומות וצורבות וההרגשה היא כאילו משהו בגופי נקרא, נפשית. בזמן שהמשכתי, מייבבת נשמע קול.

 הנה זה מתחיל שוב ,אני חושבת לעצמי.

"המחזה כל כך מרגש, אני עומד להזיל כמה דמעות" אמרה דמות שעמדה מעליי, לא העזתי להרים את ראשי, אולי משום שפחדתי.

"תסתכלי עליי" אמר בנוקשות, בליית ברירה הרמתי את מבטי.

הוא הסתכל לתוך עיניי, מנסה להפנט אותי, מותשת ועייפה מהמאבק לא הסטתי את מבטי.

לאחר כמה שניות ארוכות הוא התייאש.

"לעזאזל" קילל ותפס בידי.

ברגע שגופו נגע בגופי תמונות התחילו רצות מול עיניי, בדיוק כמו בפעמיים הקודמות. 

בהתחלה אני וסאם מתנשקים בחדר שלי, בדיוק כמו שקרה מוקדם יותר היום, ואחר כך התמונה השתנתה. נבהלתי ממה שראיתי אך לא הייתי מסוגלת להניע שום חלק בגופי.

 טיילר שכב על הרצפה, בתוך שלולית של נוזל שנראה כמו דם.

גופו חבול ופצוע, מעליו עומד סאם עם סכין בידו. ואז נשמעה צרחה. 

וראיתי את עצמי, רצה לאורך המסדרון. רגע ,זה היה בדיוק באותו מקום שאני עומדת בו עכשיו. 

נראיתי מיואשת,סאם הניף את הסכין מעל בטנו של טיילר. 

ונשמעה עוד צרחה, הפעם של גבר. הדבר האחרון שראיתי היה את הסמל המוזר ,בעל האריה השואג בצבע זהב על פרק כף ידי ,בוער. ואז חזרתי למציאות.

"הה" התנשמתי בכבדות והתנתקתי במהרה מסאם. 

נשימותיי נהפכו כבדות יותר מרוב הלם.

"קיבלת חיזיון" אמר סאם בפה פעור.

"מה ראית?"אמר ותפס בידי בחוזקה.

"תעזוב אותה" נשמע קול גבר, קול של תקווה. 

נמלאתי כולי תחושת אושר ברגע הראשון ששמעתי את הקול. 

זה היה הקול של טיילר.