בא לכם להרוג אותי, אני יודעת.
אני מזכירה לכולם שאני לא יכולה להגיב בתגובות אלא רק בתיבת הודעות, אז אם יש לכם שאלה או משהו כזה אני אוכל לענות לכם בתחילת הפרק(:
ועכשיו, פרק שנהניתי מאוד לכתוב, תבינו למה בהמשך .
פרק 6:
שון נאנק
מכאביו שגרמתי לו בבטנו.
הוא התמוטט על הרצפה וכיסה את בטנו ביד אחת.
"בת-"
התחיל לומר אבל התקרבתי אליו בצעד נחוש, אחזתי במספריים שהיו נעוצות בבטנו ותקעתי
אותם עמוק יותר.
"אההה!"
הוא צעק, אחוז בבטנו.
קמתי
באפיסת כוחות וצעדתי לכיוון הדלת, טרקתי אותה ורצתי לחדרו של טיילר.
דמעות החלו
לרדת על פניי.
הייתי מכוסה בדם וידי כאבה כל כך שהייתי בטוחה ששברתי אותה.
כול
השבוע האחרון התערבב במוחי.
כל כך הרבה זמן לקח לי להתרגל למציאות הזו- עכשיו אני
צריכה להתרגל למציאות אחרת.
טיילר
צדק מההתחלה, ואני רק הטחתי בו דברים קשים.
חבל שהבנתי את זה רק לפני כמה רגעים-
כשניסו להרוג אותי.
הייתי
עייפה וחלשה וחסרת כוחות.
לא יודעת למה תקעתי בשון את הסכין,אני לא יודעת מאיפה
האומץ להתמודד נגדו.
הרגשתי מחנק בגרון, כאילו אין לי מספיק אוויר.
נשימותיי נעשו
כבדות ככל שהתקרבתי. הפעולה הפשוטה הזו גרמה לי מאמץ רב.
הגעתי. לא טרחתי לדפוק על
הדלת.
הייתי במגורי המורים וידעתי שאסור לי להיות כאן-אסור לתלמידים להיכנס למגורי
המורים או לחדר המורים.
פתחתי את
הדלת ,טיילר ישב בחדרו- מול שולחן והביט בדפים- כנראה המבחנים שעשינו יומיים קודם.
"סאמר?
הכול בסדר?" שאל כשראה אותי, כנראה נראיתי נורא.
"
אני, שון בחדר שלי, דקרתי אותו, הוא..הוא..אתה צודק.." אמרתי במהרה ונשימותיי
נעשו כבדות יותר ויותר, הרגשתי כמו בהתקף אסטמה, גרוע מזה.
"מה
? שבי על הספה וספרי לי הכול. אני אכין תה" אמר ותפסתי בידו.
"
שון רודף אחרי, הוא ניסה להרוג אותי, זה דם" אמרתי והצבעתי על בטני שהייתה
מכוסה בדם של שון.
טיילר
החל להתרוצץ בחדר, הולך לחדר אחר וזורק דברים לתוך תיק שחור.
כשסיים עמד מולי.
הרגשתי מסוחררת, כאילו אני עומדת להתעלף.
וזה בדיוק מה שקרה. לא יכולתי לעמוד בזה
יותר.
פשוט צנחתי אל זרועותיו וגופי היה חלש, ראייתי נעשתה מטושטשת מעט ועצמתי את
עיניי באפיסת כוחות.
פקחתי את
עיניי, שכבתי על ספת עור חומה והייתי מכוסה בשמיכה דקה אך מחממת.
בחנתי את החדר,
הוא היה מוכר.
היה סלון קטן ויכולתי לראות משרד קטן ומטבחון בזוויות עיניי, אני
בחדר של טיילר.
התיישרתי וראשי הלם מעט.
סחרחורת תקפה אותי אבל לא אמרתי כלום,
כעבור כמה רגעים היא נפסקה.
"קמת"
אמר טיילר שהתיישב בקצה הספה, מולי.
"מה
קרה?" שאלתי בתמימות.
"התעלפת,
כנראה היית מותשת" אמר ברוגע והעביר לי כוס של תה חמים ,אחזתי בכוס בין
אצבעותיי ולקחתי לגימה קטנה, גרוני התחמם והעניק לגופי צמרמורת קצרה בגלל הקור
בחוץ.
"תודה"
לחשתי בקושי.
"הרגתי
את שון סופית ולקחתי את הגופה, החדר שלך חזר לקדמותו" הסביר במבט חברותי,
כאילו היה מדובר ברכילות או באוגר.
הנהנתי
בקצרה ואז נעמדתי.
"מה
את עושה?" שאל כשמבט מבולבל על פניו.
"
אני בסדר, ואני רוצה לחזור לחדר שלי" אמרתי בתוקפנות .
"אבל
אנחנו צריכים לדבר" אמר בטון יהיר.
"
לא עכשיו, כואב לי הראש" מלמלתי בקצרה ויצאתי מחדרו בשקט, כדי שאף אחד לא
יראה.
הסתכלתי בשעון
על הקיר במסדרון והייתי המומה, השעה הייתי 9:42, ישנתי כמעט יום שלם, ופספסתי
שיעור אחד כבר.
חזרתי לחדרי
שהיה נקי בצורה מוזרה כמעט וערכתי מקלחת קצרה בתקווה שהיא תשטוף מימני את אירועי
היום הקודם.
אני עדיין
צריכה לעקל מה שראיתי.
כשסיימתי,
מהורהרת לגמרי במחשבות ובשאלות שכנראה אין להן הרבה תשובות עשיתי את סידורי הבוקר
הרגילים.
כשהייתי מוכנה, החזקתי בספר האלגברה והגיאומטריה שלי והתחלתי לצעוד
לשיעור השני, עכשיו הייתה הפסקה.
ניסיתי להדק את האחיזה שלי בספרים מתוך מחשבה
שאולי הם יחזירו אותי למציאות שאני מכירה וחיה יום יום. זה לא קרה.
סחרחורת תקפה
אותי, העניבה שהייתה על צווארי החלה להיות מחניקה פתאום, הרגשתי מחנק ושלכל אורך
המסדרון העתיק של בית הספר נשמעו קולות.
לא קולות, לחישות מוזרות.
סובבתי את
מבטי כדי לראות מי נמצא בכיתה הריקה, אבל כשנכנסתי לא עמד שם אף אחד.
רק כיתה
נטושה וריקה שברור שאף אחד לא למד או שהה בה בקביעות כבר כמה שנים טובות.
ככל שהעמקתי
להיכנס לכיתה הלחישות התגברו, כאילו רצו להגיד לי משהו והתעצבנו כשהבינו שאני לא
מבינה אותם.
"יש
פה מישהו?" שאלתי בקול לחוץ.
כשלא נשמע
מענה והחלטתי שאני כנראה משתגעת הסתובבתי בכוונה לצאת מהכיתה.
"סוף
סוף" קול ענה לי וקפצתי בבהלה.
שמעתי אותו
צוחק והסתובבתי.
"
כל כך חלשה" אמר לי סאם שעמד כשידיו שלובות על חזהו, מבטו נראה משועשע וחיוכו
הגדול הוכיח זאת.
"אני
לא חלשה" סיננתי מבין שיניי בעצבנות, אני אפילו לא יודעת למה ההערה הזאת
עצבנה אותי כל כך. כפות ידיי התחילו להזיע.
"את
כן" לחש לתוך אוזני וקפצתי שוב בבהלה, רק לפני שנייה הוא עמד במרחק שני מטרים
מימני. כשהסתובבתי שוב לא היה איש בכיתה, הוא נעלם באותה עת שבה הופיע.
נאנחתי,
שמה לב שהיה כבר צלצול ואני ,שוב מאחרת.
"מה
יש לך?" שאל אנדי כשליווה אותי לשיעור הבא שלי.
"לי?
שום דבר" עניתי במהרה.
"נו
באמת, אני מכיר אותך הכי הרבה זמן פה, אני חושב שאני יודע מתי את לא במיטבך" אמר
אנדי בנימה מעודדת.
"גם
אם אני אנסה להסביר לא תאמין לי" מלמלתי.
"נסי
אותי" אמר במבט משועשע.
"
אוקיי, הממ.. אם מישהו יבוא ויגיד לך שאתה בן של משפחת אצולה של על טבעיים- היחידה
בעולם ושעד גיל שמונה עשרה אתה חייב לתפוס את כס המלוכה ובדרך לשם אתה אמור להתחמק
מאנשים שרוצים להרוג אותך, מה היית אומר?" סיימתי ובחנתי אותו, הבעתו הייתה
מבולבלת.
"ברצינות,
סאמר, אני דואג לך" אמר ומפי השתחרר צחוק קטן.
"
אמרתי לך" אמרתי תוך כדי צחקוקים של שנינו.
כמובן
שהוא לא לקח אותי ברצינות, אז לא חשבתי לספר לעוד מישהו, למעשה שללתי את האפשרות
הזו מיד.
הייתי
בדרכי לחדרי מחדר האוכל, גיליתי ששכחתי לקחת בבוקר את ספר הסוציולוגיה למתקדמים,
מאחר שזה השיעור הבא שלי אז מיהרתי כדי לא לפספס את חברי בחדר האוכל.
זמזמתי שיר
מוכר ונכנסתי לחדרי, התחלתי לחפש את הספר אבל נראה שהוא לא נמצא בשום מקום.
"
מחפשת את זה?" נשמע קול מוכר מדי, קול מכאיב, כאילו בכל פעם שאני שומעת אותו
צורב בעורי ומורה לי להתרחק.
סאם עמד
מאחורי.
הסתובבתי
כדי לראות אותו ונשימתי נעתקה כמו בכל פעם שאני רואה אותו.
הוא היה.. לא אנושי
כמעט, יותר מעל טבעי, כאילו חצבו אותו מאבן יפהפייה והוא אמור לעמוד בכיכר העיר
כדי שכולם יוכלו להתפאר מהמראה שלו.
התעשתי במהרה.
"סאם"
"תראי,
אני לא רוצה להרוג אותך, אז פשוט תלכי איתי לארמון ויטפלו בך משם" אמר בטון
סרקסטי.
"לא"
אמרתי בנוקשות ושילבתי את ידיי על חזי.
"חבל"
אמר בטון שמביע צער ואז התקדם אליי במהירות מסחררת.
סאם היה
במרחק סנטימטרים ספורים מימני, והוסיף להתקדם.
עד שהאף
שלו התחכך בי, חדלתי מלנשום, הפעולה הנחוצה הזאת נראתה לי כל כך חסרת ערך, במקום
זאת יישרתי אליו מבט , מביטה בעיניו האפורות ,מתחננת שיבלעו אותי.
ולפתע,
הוא עשה את הפעולה הגרועה ביותר שהיה יכול לחשוב עליה, או בעצם הנפלאה ביותר.
הוא לחץ
את שפתיו כנגד שפתיי ויכולתי להרגיש את לשונו על שיניי לזמן קצר, מתחננת להיכנס
לפי, אז הרשיתי לה.
עצמתי את
עיניי, מתמכרת לתחושה הנפלאה שבלנשק את סאם.
אני לא מאמינה שאפילו חשבתי על זה,
שאפילו הודאתי שההרגשה כל כך מדהימה.
הנחתי את
ידיי על החזה שלו, הנוקשה ועם זאת החמים.
ואז, הרגשתי
זרם חשמלי על צווארי, וסאם התנתק מימני, הייתי משותקת והדבר האחרון שראיתי היה את
עיניו, מביטות בי כאילו בבקשת סליחה.
מקווה שנהנתם, ועכשיו להגיב !
מיכל (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
