PURE TRUTH.

היה לי סופ"ש קשה. כל פעם שדיברנו בטלפון בכינו. דמעוווות, דמעות חמות. לא כל יום אתה וחברה שלך נפרדים, בטח לא חברה שיש לך כבר שנה וחצי. אבל איפה שהוא זאת בכל זאת הקלה. אמרנו אחד לשני דברים שרצינו להגיד כבר המון זמן ולא יכולנו פשוט, וירדה איזושהי אבן. אתמול היא באה אליי אחרי שכל הסופש לא התראינו ודיברנו בפנים. שכבנו במיטה ואמרנו אחד לשני איך אנחנו מרגישים ולאן אפשר ככה להגיע. היא אמרה לי "אתה יודע אנחנו יכולים להיות החברים הכי טובים" ואולי מהצד או מהעיניים שלה זה באמת נראה ככה, כשאנחנו שוכבים אחד ליד השני וצוחקים, טלויזיה דולקת והכול כמו עם כל הידידות האחרות שלי והידידים האחרים שלה, אבל בפנים בער לי לתפוס אותה חזק אליי. להיצמד אליה ולנשק כל פיסת עור שלה. לא יכולתי להתאפק. הייתי חייב שוב את הבנאדם הכל כך יפה וכל כך שלי הזה איתי שוב, עליי. אז התנפלנו אחד על השני. וברגע אחד, הכול התנפץ בפנים. היא הסתובבה והתחילה לבכות. הנה, מצאנו את הנקודה הרגישה. מצאנו את הנקודה ודרכנו עליה כל כך חזק שהיא התכווצה ופרצה כמו קפיץ. עד שסופסוף הרגשנו שלמים קצת עם המעשים שלנו ועם ההחלטות שלנו ועם המילים שלנו, ואחרי שכבר חשבנו שהחלק הקשה מאחורינו והפרידה הזאת תהיה קלה הרבה יותר משחשבנו, האמת הצליפה לנו בפנים. אני ישבתי שם, כמו אידיוט הרגשתי. היייתי חייב לחבק אותה חזק עד שתירגע. עד שץרגיש טוב שוב.

מאוחר יותר יצאנו לארומה קצת, להירגע ולהתנהג כמו חברים. וכך באמת היה. היא הזמינה מין קפה עם גלידה וקרואסון ואכלנו קצת וצחקנו ופגשנו ילד מתוק עם ההורים שלו ונתנו לו שוקולד ונהנינו מלהיות אחד עם השני כמו שצריך עכשיו שנהיה, והכול היה טוב שוב. 

הלילה עבר לי יחסית ללילות הקודמים בקלות, אבל לה היה קשה. בה הרגע נכנס הרבה יותר עמוק. היא סיפרה לי איך היא משחזרת שוב ושוב ושוב בראש מה היה ומה הוביל למה ומה בדיוק מרתי שם, שניה לפני שהכול התפרץ, וברור שהיה לי קשה לשמוע. מה, אני גרמתי לכל זה? איך יכול להיות, התכוונתי רק לטוב, אבל כנראה שהטוב היה מוקדם מדיי. 

בואו נפסיק דקה, נעשה את הפוסט יותר שמח. כמו לדוגמה, עכשיו אני רווק :) ואפשר לעשות כל מיני דברים, כמו:

- להכיר בחורות כל הזמן

- להיות עם חברים כל ההפסקות

- חשבון הטלפון יורד

- אפשר לאכול טונה בבצפר(!)

- אפשר להכין סלט עם לימון (היא אלרגית)

- לא חייבים לראות דמדומים 

- לא חייבים להחליף כל שני וחמישי סדינים

ועוד הרבה דברים משמחים, אז נתראה במסיבה הקרובה לביתכם :P

תמונות מהטיול טרקטור

ותמונה מצחיקה לסופו של יום

טוב נחיה ונראה

מה אני אעשה, מפתיע אותי לפעמים. מפתיע שאת כל כך מכירה אותי, אבל גם כל כך כל כך לא. אין לך מושג על כל כך הרבה דברים בי, שאני מתעניין בהם, שהשכלתי לדבר עליהם וללמוד עליהם ומהם. אבל בעצם זה לא מפתיע אותי. על כל השעות שדיברנו בטלפון וגם בפנים זאת היית בעיקר את שדיברת. על עצמך ועל מה שסביבך וכמה שככה ועל כמה שככה. אני שרה ורוקדת ומייצגת ולומדת את זה ואת זה וחשוב לי להצליח בזה כי שמעתי שזה טוב ואין אלוהים ולמדתי את זה לפניך כן, כי זה תחרות בנינו וכמובן שאני לוקחת אותך אפילו בלי להתאמץ, הרי כל הטוב שביך זאת אני שיצרתי וטיפחתי, הכול בזכותי. 

גם כשרציתי לדבר אז או שקטעת אותי ב"עכשיו אני מדברת" או שפשוט התחלת לשיר. התעלמת ממה שהיה לי לומר המון המון פעמים ילדה, וגם אם נתת לדבר המעטת בערכיהם, בזלזול או בחוסר עניין מסוים. 

תגידי למה צריך לשבת ולהקדיש ימים שלמים כדי לשמוע אותך מדברת ומדברת ומדברת רק על עצמך, בנושאים שממש לא מעניינים אותי, ולרוב אני אפילו חולק על דעתך, מה שכמובן מתפתח לריב כי אין מצב שאת טועה. אפילו שאני מסכים איתך "מאיפה אתה יודע שזה ככה? בחיים שלי לא שמעתי אותך מדבר על זה..." וכמובן שלא שמעת, כי גם אם אי פעם דיברתי לא היית קשובה. מעט הזמן שכן יצא לי לדבר היה כשהיית עסוקה בדברים אחרים ובהית בדברים שהסיחו את דעתך. 

כשאת מבקשת את הדעה שלי, אני שותק. שותק כי נשאב ממני הכוח לדבר. אני מגמגם בלחש ומנסה להתחמק במשהו פשוט, אבל הראש שלי מלא במחשבות מורכבות ועמוסות בתוכן. כי כשאת מבקשת את הדעה שלי, מדובר בשיחה רגשית שקשה להגדיר תחושות בה. 

אני רק מבקש שלפעמים תהיי קשובה לי יותר. תהיי אדיבה יותר בצורת דיבור שלך ותוותרי על ההתנשאות. זה מרחיק אותי ממך שנות אור