נקודת מפנה

אוקיי, מצטערת על העיכוב, היה לי שבוע דיי עמוס...

דבר ראשון, תודה רבה רבה רבה על התגובות שלכן! אני ממש מעריכה את זה, אין לכן מושג אפילו כמה.

ודבר שני, אין אצלי רשימת קבועים! בשביל להתעדכן או שתגיבו,

או שתרשמו למנויים!

אוהבת המון!

פרק 3- סקרנות.

עמדתי מחוץ לתחנת המשטרה וכרכתי את זרועותיי זו בזו.

את הדרך חזרה הביתה הבטחתי לעצמי שאני אעבור בזהירות, ללא רשלנות או סיכונים מיותרים... לכן אחרי שיחה קצרה ולא מפורטת, או ליתר דיוק, כמעט חסרת תוכן עם השותפה שלי, גלוריה, סיכמנו שהיא תיסע לתחנת המשטרה ותאסוף אותי עם האופנוע שלה. לפחות בזמן הקרוב אני אשתדל להתרחק מרכבים...

ובכדי לא ליצור חשדות או לעורר סקרנות מיותרת, דאגתי לנקות את האיפור שנמרח על פניי ולאסוף את שיערי לכדור קטן ורופף. הבעיה היחידה שדיי התקשתי להסתיר הייתה שאני יחפה.

"וואו, מישהי בילתה הלילה כהוגן." גלוריה אמרה מיד אחרי שהסירה את הקסדה מראשה. "ואני חשבתי שהיית אצל אבא שלך." היא גיחכה.

התאמצתי לבלוע אנחה מזלזלת שעמדה לפרוץ מגרוני. לעזאזל, אם היא הייתה יודעת איזה לילה עבר עליי.... טוב, אני איידע אותה כשנגיע לדירה, לא היה לי חשק להתעכב עוד דקה בודדה במקום הזה.

"כן, טוב, באמת הייתי אצל אבא שלי."  אמרתי וצעדתי לכיוונה. תפסתי בקסדה שהיא הושיטה לי והלבשתי אותה בזהירות על ראשי.

"אהא." היא הנהנה בראשה, "מה שתגידי."

היא לחצה את רגלה על דוושת האופנוע ובמהירות היא נעה על הכביש, נוסעת לכיוון ביתנו.

-    -    -

"טוב, את מוכנה לספר לי איפה היית כל הלילה?" סוזן, השותפה השלישית לדירה, פרצה לחדר שלי במהירות, והביטה בי בבהלה שמהולה בסקרנות.

"לעזאזל!" מלמלתי והנחתי את ידי על בית החזה שלי, "הבהלת אותי!"

הידקתי את אחיזתי במגבת שעטפה את גופי, "הרגע יצאתי מהמקלחת, אני יכולה להתלבש בשקט?" שאלתי וגלגלתי את עיניי.

"אני רוצה לשמוע ה-כ-ל." היא אמרה ונופפה באצבע מולי, כאילו נוזפת בי.

הצמדתי את היד למצח שלי ונאנחתי בייאוש, "שיהיה, רק תני לי חמש דקות של שקט, כואב לי הראש." אמרתי בשקט וקולי נשמע עייף ואני מרשה לעצמי להגיד שאפילו קצת שבור.

"הכל בסדר איתך?" היא שאלה בהרמת גבה.

"חמש דקות." אמרתי ופרסתי את חמשת אצבעותיי, מציגה אותן מולה.

היא הנהנה בראשה פעם אחת ויצאה מהחדר.

התלבשתי בזריזות ויבשתי את שיערי במגבת שכיסתה את גופי קודם לכן. רק המחשבה שאצטרך לספר להן על מה שעבר עליי בלילה התישה אותי... אני לא אצליח להעביר להן את הפרטים ולנשום בין לבין, אפילו לא למצמץ לפני שהן ירעיפו עליי מטר של שאלות סקרניות. לא. זה לא יהיה אפשרי.

סוזן וגלוריה ישבו על הכורסאות הלבנות שהוצבו בסלון, ובחנו כל צעד שעשיתי במורד המדרגות. "אוקיי, איך הוא נראה?" סוזן שאלה.

"אני מקווה שזה לא אד שוב!" גלוריה נכנסה בין דבריה.

"את חושבת? אד? לא יכול להיות, היא לא תחזור אליו יותר, הם גמרו את הסיפור כבר..." סוזן הרהרה והביטה בגלוריה מופתעת.

"רגע, לא היית עם אד, נכון?" היא המשיכה לפטפט.

"תקשיבו לי רגע." אמרתי בשקט והתיישבתי בספה הגדולה מול שתיהן.

שתי זוגות עיניים תלו בי מבטים מלאי שאלות.

"לא הייתי אצל אד," אמרתי והסטתי את מבטי לרגע לכיוון אחר.

"אז אצל מי?" גלוריה שאלה.

"אצל אף אחד. כלומר..." כחכחתי בגרוני והאצבעות שלי אוטומטית נצמדו וטיילו על ידי האחרת. "טוב, " אמרתי, מנסה לארגן בראשי את המשפטים ומנגינת צלצול הטלפון קטע אותי. יש אלוהים!

"הו, את לא רצינית!!!" סוזן הסקרנית מלמלה.

נעמדתי על רגליי במהירות וצעדתי לכיוון מכשיר הטלפון שתלוי על הקיר. הרמתי את השפורפרת והצמדתי אותה לאוזני.

"הלו?" עניתי.

"סמנת'ה?" קול גברי נשמע מבעד למכשיר.

"כן?"

"היי מתוקה, זה דוד ארל." פתאום זיהיתי את הקול החם והאוהב, זה שהזכיר כל כך את קולו של אבא.

"היי, מה שלומך?" עניתי במתיקות.

"הכל טוב סאם, מה קורה איתך?"

"גם." עניתי וחיוך קטן התפרש על שפתיי.

"זה הוא! זה הגבר שהיא הייתה איתו!" סוזן פלטה בהתלהבות.

גלגלתי את עיניי, "את לא רצינית." לחשתי אליה בזמן שהצמדתי את ידי על החלק התחתון של השפורפרת.

"היי, סאם," קולו של ארל החזיר אותי לשיחה.

"כן?"

"דיברתי עם אבא, הוא אמר שהוא סיפר לך על אמא שלך. הכוונה, הביולוגית." הוא כחכח בגרונו במבוכה.

"הוא דיבר איתי על זה." אישרתי את דבריו.

"הבנתי גם שהוא לא נידב יותר מידי מידע עליה." הוא ציין.

"נכון."

"הוא יכעס עליי, אבל מגיע לך לדעת. את תוכלי להיפגש בקרוב?" דוד ארל שאל ויכולתי לשמוע שהוא מצפה למפגש לא פחות ממני.

"כמובן!" אמרתי בהתרגשות, "מתי שתוכל."

"מחר, בצהריים?" הוא שאל.

"כן, מעולה, ניפגש בקפה הישן." אמרתי נלהבת. קצת פרטים על אמא שלי, מידע כלשהו עליה, הרי אבא לא באמת היה מספר לי, לפחות לא בקרוב.

"טוב, נתראה. ביי סאם." הוא סיים את השיחה והחזרתי את השפורפרת למקומה.

כשסובבתי את גופי לכיוון הבנות, הבחנתי בהבעות המתפלאות שהתפרשו בעיניהן.

"זה ממש לא מה שאתן חושבות." אמרתי והרגשתי מחנק בגרוני, "באמת."

התיישבתי מולן, ואחרי כמה דקות של ברבורים מצידן הסקרן הצלחתי להשתיק אותן ולספר להן מה התרחש במהלך הלילה.

"אוי ואבוי, זה נורא," גלוריה הביטה בי במבט מרחם וכואב, היא קמה על רגליה ובמהירות התיישבה לצידי, מניחה את ידה על כתפי וכך גם את ראשה. "לעזאזל, שאני אתפוס את החרא הקטן הזה..." היא מלמלה בהבנה.

"כל כך מצטערת שהצקתי עם העניין של הבחור החדש." סוזן אמרה וכמו גלוריה עברה להתיישב לצידי.

"זה בסדר." אמרתי ומשכתי באפי, מוחקת במהירות דמעה שזלגה לה מבין עיניי. "הא, כן," גיחכתי, "שכחתי לספר... כשהייתי אצל פיטר אתמול, הוא סיפר לי שאני מאומצת."

"מה?!" סוזן וגלוריה המופתעות שאלו באותה השנייה והביטו בי בעיניים פקוחות לרווחה, שתיהן עם פה פעור ומאחד עד עשר ברמת ההפתעה הייתי נותנת להן אחת-עשרה ואולי אפילו שתיים-עשרה.

"ברצינות? סאם, ברצינות?" סוזן ליטפה בעדינות את הברך שלי.

"דרך אגב, אם כבר מדברים על זה, אבא שלך יודע על מה שקרה אתמול בלילה?" גלוריה שאלה.

"לא... ובבקשה אל תספרו לו על זה כלום, הוא יתחרפן." ביקשתי ונשכתי את השפה התחתונה שלי. פיטר פשוט יאבד את העשתונות.

"ומחר אני נפגשת עם דוד ארל, הוא יספר לי קצת על אמא שלי." העברתי במהירות את הנושא, לפני שהן ינגנו על מצפוני ויכריחו אותי לספר לו.

"את רוצה שנבוא? אין לי בעיה לקחת חופשה מהעבודה." גלוריה אמרה ברגע שסיימתי את המשפט. משימת העברת הנושא הצליחה.

"לעזאזל!! לא הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה היום!!" נעמדתי על רגליי במהירות.

"תעזבי את זה עכשיו," סוזן אמרה ומשכה את ידי, מושיבה אותי בחזרה על הספה. "אני וגלוריה נדאג לזה, נבקש בשבילך כמה ימי חופשה, תתאוששי." היא דיברה בחיוך רך ואוהב.

"טוב." הסכמתי, "דרך אגב, צריך לדאוג לשמור על הבית סגור ונעול, התיק שלי... הכל נשאר אצלו במכונית." אמרתי ובלעתי רוק בקשיחות.

"בסדר, בסדר, תעלי לנוח, מותק. נסדר הכל." גלוריה אמרה ונעמדה על רגליה.

הנהנתי בראשי וצעדתי במהירות מהסלון עד המדרגות, ועליתי במהירות לחדרי. ברגע שנכנסתי אליו, התמוטטתי על המיטה בתשישות. כל שריר בגופי פעם מתחת לעורי, כל גופי היה עייף מהלילה הארוך שעבר עליי.

אט אט עיניי נעצמו בכבדות ונרדמתי, שרויה בשינה עמוקה.

למחרת התעוררתי בצהרי היום. הרגשתי טוב הרבה יותר מאתמול. למרות השינה העמוקה מאוד שישנתי, חשתי בכל מקרה את הסדקים הכואבים שנחרטו בי, האדם שהתחבא מאחורי המסכה הצליח לגרום לשלוות הנפש שלי להתנדף. אומנם הרגשתי קצת יותר קלילה מאתמול, אבל בכל זאת... משהו השתנה... הביטחון ששום דבר כזה לא יקרה לי פשוט נעלם כלא היה.

התלבשתי בזריזות והתארגנתי לקראת הפגישה עם הדוד ארל, היה כל כך קשה לא לספור את הדקות.

גלוריה הסיעה אותי לבית הקפה הישן, ואחרי שהגענו אליו היא אמרה כמה מילים מעודדות והבטיחה שאם יקרה משהו, בשנייה שאתקשר היא תופיע מיד ולא תתעכב. הודיתי לה ונכנסתי לבית הקפה. דוד ארל כבר ישב שם, הוא הרים את מבטו לכיווני והביט בי בחיוך אוהב.

התקדמתי לכיוון השולחן שהוא ישב בו והידיים שלי החלו לרעוד מההתרגשות ומהפחד שזרמו בי. האם יש סיכוי שאגלה מי היא אמא שלי?

מה אתן אומרות? :)

דרך אגב יש לבלוג כבר 12 מנויות! :)

תודה רבה על כל התגובות מהפרק הקודם, תודה רבה, אני ממש מעריכה את זה!!

פרק 2- הגנה.

נתקפתי בבהלה. לא ידעתי איך להשיב על השאלה הרטורית והמבחילה שלו. עלו במוחי דרכים יצירתיות לברוח מהפסיכופט הזה, אבל בכל רעיון זה הסתכם ב-"אין סיכוי שאני אצליח."  הגוף הבוגדני שלי יקפא במקומו וישאיר אותי משותקת, נתונה בידיו של בן אדם זר שרוצה לפגוע בי.

"מה את אומרת?" הוא שאל והאצבע שלו ליטפה ברכות את הלחי שלי.

שוב, הרחקתי את ראשי בזהירות. "את רוצה שאני אבחר?" הוא שאל בטון סקרן שמהול בשעשוע.

הדמעות זרמו במורד לחיי, ובלעתי רוק בקשיחות. הוא נאנח, כאילו התייאש ממני. "ניסע למלונית," הוא אמר והתרווח במושב שלו. "את מכירה מקום נחמד באזור?"

חטפתי מבט לכיוונו והפעם הוא לא הסיט את פניי לכיוון נגדי, הוא הביט בי בשתיקה.

היה חשוך מידי ולכן לא הצלחתי להבחין כל כך בתווי פניו. אחרי שנייה או שתיים סובבתי את ראשי במהירות לכיוון השמשה הקדמית וחיכיתי להזדמנות שהוא יבקש ממני לנסוע למלונית באזור. לאט נרקם במוחי רעיון טוב לברוח ממנו.

אם הוא שאל אותי על מקום טוב באזור, זה אומר שהוא בעצמו לא מתמצא כאן... מה שאומר שיש לי יתרון.

"א-אני... אני מכירה מקום." גמגמתי בקול רועד. נשמתי כל כך הרבה במטרה להרגיע את עצמי, עד כדי שהרגשתי שהריאות שלי מתחילות להכביד עליי.

"מעולה, מותק." הוא אמר והיה נשמע שהוא מרוצה.  שוב הבטתי בזריזות לעברו. ידו הימנית נשענה על החלון הפתוח, כף היד שלו אחזה בסכין החדה שהוא הצמיד לגרוני מוקדם יותר, וידו השמאלית נקשה בקצב על הירך שלו.

"למה את מחכה?" הוא האיץ בי.

לחצתי בעדינות על דוושת הגז והרכב הכסוף שלי נע לכיוון היציאה מהחנייה. במקום לנסוע למלונית, נסעתי לכיוון הקניון שבמרכז העיר. המקום הומה אדם, אני אוכל להתחמק ממנו בשניות.

"מה השם שלך?" הוא שאל והיה נשמע כאילו הוא מנסה לפתח שיחת היכרות.

"ויולט." שיקרתי. התפילות שהוא לא יבחין בתיק שמונח מתחת למושב שלו, חזרו על עצמן במוחי שוב ושוב. תעודת הזהות שלי שם, הארנק. הכל.

 הבטתי בו דרך המראה שתלויה על גג הרכב, והוא הביט בחלון הדלת שלצידו.

אחרי כמה שניות שנעצתי את מבטי במראה, הבנתי מדוע לא הצלחתי לקלוט את תווי פניו. הוא לבש מסיכה שחורה ומוזרה, והאיברים היחידים שהיו גלויים אלו היו השפתיים והעיניים שלו.

נשארו רחובות אחדים עד שהגענו לקניון והשתיקה הצורמת ששררה הלחיצה אותי בצורה שלא אוכל לתאר.

 "עוד כמה זמן?" הוא נשמע כועס.

"לא הרבה." מלמלתי בשקט ואני בספק או הוא בכלל שמע אותי.

אחרי כמה דקות כבר היינו ממש מול חניון ענק, רחוב אחד מאחורי הקניון שתכננתי להיעזר בו בבריחה שלי. חניתי את הרכב רחוק מהגדר שהייתה מקשה עליי לרוץ.

"טוב, התחרטתי, המקום דיי מבודד. נשאר במכונית." הוא אמר וגיחך. השפלתי את מבטי, מבולבלת. "תתקרבי." הוא אמר ומשך בידי, הוא צמצם את המרחק בנינו לכמה סנטימטרים. שוב הדמעות החלו לטפטף מעיניי. הוא הצמיד את הסכין הכסופה לחזה שלי ובידו השנייה הוא פתח את אבזם החגורה של המכנס שלו. עברה בי צמרמורת בכל שנייה ששמעתי את הרעש של התנגשות הברזלים מהאבזם.

"אל תעשי שטויות." הוא אמר והידק את הסכין הקרה לחזה שלי. "תורידי את המסכה." הוא אמר ולרגע לא הבנתי את הכוונה שלו. הדמעות שלי זרמו בקצב, ואנחות הבכי שלי מילאו את הרכב.

חלצתי בשקט את נעליי העקב שלי, והושטתי את שתי ידיי לכיוון המסיכה שלו. "בלי שטויות." הוא חזר על עצמו. תפסתי במהירות במסיכה שלו, בהתחלה בעדינות ואז משכתי אותה לכיוון החלון בכל כוחי, והראש שלו נחבט בו. הוצאתי בזריזות את המפתחות מהרכב ופתחתי את הדלת שלידי במהירות שלא חשבתי שאני מסוגלת לה.

"בואי הנה!!!" הוא צרח וניסה לאחוז בזרוע שלי אבל ניערתי אותה במהירות, ויצאתי מהרכב. הוא גרר את עצמו למושב הנהג, ובנקודה הזאת לא טרחתי להסתכל לאחור. רצתי בכל כוחי לכיוון הקניון. התעלמתי מהכאב של הזכוכיות הזעירות שנכנסו לכפות רגליי, הדבר היחידי שהצלחתי להרגיש באותם הרגעים זה את האדרנלין שזרם בי.

"בואי הנה, אמרתי!" הוא צרח, והצעדים שלו נשמעו קרובים לשלי מרגע לרגע.

אחרי דקה או שתיים כבר הגעתי לכביש שמול הקניון. "שמישהו יעזור לי!!!" צעקתי וכמה ראשים מבוהלים הפנו את מבטם אליי, "בבקשה, שמישהו יעזור לי!!!" המשכתי, והצעדים מאחוריי כבר לא נשמעו יותר.

דפקתי על שמשה של רכב שכמעט דרס אותי, "בבקשה, תעזרי לי." התחננתי בפניי האישה שהביטה בי מבוהלת. היא פתחה במהירות את דלת הרכב ונכנסתי פנימה בלי להסס.

"קחי אותי לתחנת משטרה, בבקשה." מלמלתי והתנשפתי בעייפות.

"השם ירחם, מה קרה לך?" האישה המבוגרת חטפה כמה מבטים מהירים לכיווני.

"מישהו, נכנס לי לרכב, " מלמלתי מקוטעת בין כל ההתנשפויות. "עם סכין."

היא שאפה אוויר בבהלה, "אוי ואבוי. את בסדר?" היא שאלה והניחה את היד שלה על ידי שמחצה את הירך שלי בעקבות הלחץ שהייתי שרויה בו.

הנהנתי מבוהלת והעברתי את גב כף היד שלי מתחת לעיניי. הבטתי בה והיא הייתה שחורה מהאיפור שנמרח לי מהבכי.

"ואיפה הרכב שלך, השארת אותו שם?" היא המשיכה לתחקר.

"המפתחות אצלי," אמרתי. "אין לו לאין לברוח עם המכונית שלי." אמרתי עוד מתנשפת.

"אוי ואבוי." היא חזרה על עצמה, והגבירה את המהירות שבה היא נסעה.

-

"תודה רבה על הטרמפ." אמרתי וסגרתי בעדינות את דלת הרכב שלה.

הסתובבתי במהירות לכיוון תחנת המשטרה ונכנסתי אליה בסערה. שוב, נעצו בי מבטים מבוהלים.

"כן, איך אפשר לעזור לך?" הפקידה שאלה וניסתה להסתיר את המבט המבוהל שלה.

"אני רוצה להגיש תלונה, תקפו אותי ברכב שלי, והשארתי את המכונית שם, ואת התיק שלי עם תעודת זהות, והכתובת שלי..." פלטתי את שטף המילים כשפתאום הבנתי שלא חשבתי על הכל.

"גברת, תירגעי, תכנסי לחדר שם," היא אמרה ונעמדה על רגליה. הפקידה הצביעה במהירות על חדר צדדי, בלי דלת, רק משקוף מעץ. "יעזרו לך שם, אוקיי?" היא המשיכה. הנהנתי בראשי והתקדמתי לשם במהירות.

נכנסתי למקום ואישה בהירת שיער ישבה מאחורי שולחן עץ ענק והתעסקה במסמכים שהונחו על שולחנה.

"איך אפשר לעזור לך?" היא שאלה בלי להביט בי, עוד שקועה בערימות הדפים שהיו מולה. בלעתי רוק בקשיחות והבטתי בה מבולבלת. היא הרימה את מבטה אליי לשנייה, כדי שאהיה בטוחה שאליי היא דיברה. התיישבתי על הכיסא שמולה והבטתי בה מחכה ליחס ממנה. היא שוב הביטה בי, היא הניחה את העט שאחזה בידה על השולחן והתרווחה על הכיסא שלה באנחה עייפה. "כן?" היא שאלה בקוצר רוח.

"גבר נכנס לי לרכב עם סכין, וניסה לאנוס אותי." אמרתי במהירות ונימת כעס שטפה את קולי.

היא השתעלה, אולי אפילו נחנקה, ובמהירות איגרפה את ידה והצמידה אותה לשפתיה. "תחזרי על מה שאמרת?" היא מלמלה בקול מתפלא.

טוב, אני מצליחה להבין מנין הפליאה, באמת שקט כאן בדרך כלל. במקרה הכי גרוע, השוטרים מטפלים בפריצות לבתים, וכמעט תמיד מסתבר שזה בעצם הכלב שהחליט לחזור הביתה דרך הפתח המיוחד שבדלת הכניסה.

"ברצינות?" שאלתי והקול שלי רעד מעט.

"אני צריכה לשמוע את כל הפרטים." היא אמרה ובו זמנית הושיטה לי חתיכת טישו.

תפסתי בנייר שהיא הושיטה לי וניגבתי את האיפור שנמרח לי במהלך הנסיעה, למרות שבוודאי היא חשבה שאבכה בזמן שאספר לה מה בדיוק קרה.

אחרי בערך רבע שעה של תיאורים, שאלות סקרניות ותשובות מפורטות, השוטרת סוזי החלה להתרכך, והרגשתי שהיא באמת מקשיבה בהבנה, ולא רק מפני שהיא חייבת כי זאת עבודתה.

"את הרכב שלך זאת לא תהיה בעיה למצוא," היא אמרה והיה נשמע שמיד אחרי המשפט המעודד הזה יגיע משפט נוסף שיהיה לי פחות מרגיע לשמוע.

"אבל?"

"אבל... זאת תהיה בעיה להגיש תלונה נגד מישהו שאין לך מושג, אפילו הכי קלוש איך הוא נראה." היא אמרה בטון מנחם ושלחה יד מלטפת ואחזה בידי בחוזקה.

בלעתי רוק בקשיחות, "התיק שלי אצלו עם כל הפרטים שלי, לפחות שתהיה ניידת ליד הבית שלי, בבקשה." ביקשתי ובסוף המשפט קולי נשמע מתחנן מעט.

"אני, אני מצטערת," היא מלמלה והיד שלה הרפתה באחיזתה בי, ומיד נשלחה לכיוון ראשה, מגרדת בחוסר נוחות. "זה לא אפשרי."

"למה לא?" שאלתי בגבות מכווצות, "ואם הוא יחליט להפתיע אותי שוב בבית, כשאהיה לבד, עם הסכין שלו?"

"תתקשרי מיד, אני אשלח אפילו שתי ניידות, אם חס וחלילה יקרה משהו." היא אמרה והקול שלה התקשח קצת.

נאנחתי ועצמתי את עיניי לשנייה, מיואשת ונואשת להגנה.

"בסדר." אמרתי ונעמדתי על רגליי, "תודה." אמרתי בקרירות והתקדמתי לכיוון היציאה מהחדר.

"סמנת'ה, חכי, את לא רוצה להגיש תלונה?" היא נעמדה על רגליה מיד אחריי.

התעלמתי ויצאתי מהדלת.

"סמנת'ה!" היא קראה בשמי. התקדמתי לכיוון היציאה מתחנת המשטרה, מתעלמת מקולה שקורא לי. הרי הם לא יכולים להגן עליי, במה תלונה תועיל לי בדיוק?

אני אסתדר איתם, או בלעדיהם.

מקווה שאהבתן!!