מכירים את הימים המגעילים האלה? בערב שלפני התחזית מודיעה שמחר יהיה חם ואביך, שעדיף להימנע מלעשות ספורט בחוץ, ולמעשה – עדיף בכלל להישאר בבית. אז אני אמנם לא חסידה גדולה של מהדורות חדשות ותחזיות למיניהן, ולפני שהכרתי את טיג'י בכלל לא טרחתי לצפות בהן, אבל אם כבר צפיתי ואם כבר שמעתי, הדבר ההגיוני לעשות היה כנראה להישאר בבית. מזל שאני לא אדם הגיוני במיוחד ואני מצטיינת בהיגיון פנימי שכמעט אף אחד מסביבתי הקרובה לא מצליח להבין, כי אחרת באמת לא היה מה לספר.
באותו יום ההיגיון הפנימי שלי אמר ששום צהוב ושום אביך לא יגרמו לי להתחיל לשנות תוכניות, ואת רכיבת האופניים השגרתית הלוך וחזור מהאוניברסיטה ביצעתי בלי להניד עפעף יותר מהרצוי. ההיגיון הפנימי גם אמר שאם כבר חזרתי בשעה סבירה ואם כבר לא אכלתי שום דבר כל היום מלבד סנדביצ'ים, מה מתבקש יותר מלהמשיך את היום בעסקית באחת ממסעדותיה הרבות של תל אביב? למעשה חוש הרעב של טיג'י היה גורם מכריע יותר בתוכניות האכילה, אבל כך או כך - בסופו של דבר נסענו ליד חרוצים וחיפשנו מסעדה מעניינת. בדרך דיברנו על דא ועל הא, על שיעורי היום אצלי ועל יום העבודה מהבית אצלה, וכחלק מהרגל שסיגלנו לעצמנו בחודשים האחרונים, או שמא בגלל אם ושני ילדיה שחלפה למולנו, דיברנו על הילדים שיהיו לנו.
טוב, זה לא בדיוק מה שקרה. למעשה, בשלב בו חלפו למולנו האם והילדים הספיק לי מבט אחד כדי לאחוז בחוזקה בידה של טיג'י שנהגה, ולהודיע באחד הקולות החינניים ביותר שאני מסוגלת להפיק מפי תוך שאגה רועמת "אני רוצה ילדים!". כיוון שאת ההצהרה הזו שחררתי לעולם כמה וכמה פעמים בעבר, טיג'י לא הופתעה במיוחד, ורק חייכה את החיוך שהיא מחייכת בכל פעם שאני רוצה משהו שבאופן ברור לא ניתן לעשות באותו רגע. "אבל אי אפשר ישר ילדים, קודם אנחנו צריכות להתחתן", היא אמרה. "אוקיי", השבתי, נענית לאתגר בחיוך וברצון.
כשעתיים מאוחר יותר היינו גם שבעות ומרוצות הרבה יותר, וגם הייתה בראשינו תוכנית מפורטת למדי של קווי המתאר הכלליים של החתונה שלנו. החלטנו על החורף כתאריך יעד, גם כי זו עונה נעימה למדי, וגם כי ככה נוכל לצבור מרחק מספיק גדול מימי ההולדת של שתינו שמתקיימים בסתיו. הקונספט (רב מוזמנים), המקום (בשום אופן לא גן אירועים או אולם), השמלות (לא לבנות ובשום אופן לא כאלו שמערבות מלמלות או קצפות משום סוג) וכל ענייני החוזים והמשפטים היו ברורים ומתוכננים, או כך לפחות חשבנו. כיאה לשתי פריקיות האקסל המטורפות שאנחנו, ארגנו הכל מהר בטבלה מסודרת ישר כשחזרנו הביתה, ואז התפנינו נפשית להתרגש באמת.
למעשה התחלנו להתרגש עוד במסעדה. ישבנו מחויכות, מלטפות זו את ידה של זו, חושבות על החיים המאושרים שיש לנו אחת עם השנייה, ועל כמה נהדר יהיה לחלוק את האושר הזה עם כל האנשים הקרובים אלינו. אולי זה המקום לציין שאף פעם לא הבנתי את כל עניין החתונות. כל החיים מחיתי במרץ כנגד האקט הטקסי הזה, שבעצם אין לו שום משמעות, שאנשים עושים אותו רק כדי שיוכלו להתגרש שנתיים אחר כך תוך גרימת עוגמת נפש לכל המעורבים. אבל כשחשבתי על טיג'י ועלי, עומדות באירוע חגיגי וגדול ומכריזות על אהבתנו ועל כוונתנו להמשיך לחלוק את חיינו, לא יכולתי שלא להתרגש. אמנם רוב הזמן אני צינית באופן מחריד, אבל כנראה שלכל צינית יש נקודת שבירה.
כשחשבנו על לספר לאנשים, לא יכולנו להתעלם מהעובדה שאין פה ממש סיפור. כמה שבועות לפני כן אירחנו בביתנו לערב שקט ומלא רכילות ארבע חברות סטרייטיות שחלקו איתי שירות צבאי. רלי, שחלקה איתי חדר במשך תקופה של שנה בערך, הכריזה באותו ערב על חתונתה עם אהוב ליבה חן, שעמדה להתקיים כחודש מאוחר יותר. "איך הוא הציע לך?" שאלה כל אחת מהמשתתפות בתורה כאשר נכנסה לסלון ועודכנה בחדשות הטובות. "תראי את הטבעת", ביקשו כולן לאחר שרלי סיימה לספר את קורות הצעת הנישואין הרומנטית. שמחתי לשמוע את סיפוריה של רלי, אבל הם עוררו בי מחשבות.
אני אוהבת את כל ארבע חברותיי מהצבא אהבת נפש של ממש. כולן יקרות לי ואת כולן אני שמחה לפגוש בכל עת, אבל בשיחות כאלו אני מרגישה מאוד לא קשורה. למה צד אחד צריך להציע לצד שני הצעה מהותית לגבי החיים של שניהם כאילו הוא מנסה לקיים מכירה בה הוא צריך לשכנע את הצד השני להסכים? למה חלק מהרומנטיות של ההצעה תלוי בכמה טוב אותו צד מצליח להסתיר את הכנותיו וכוונותיו? שתי אלו הן הנחות יסוד שמלוות כל חתונה סטרייטית ואף פעם לא הצלחתי להבין אותן. אז נכון, בכל פעם שמישהו שאל "אז מי הציעה למי?", לא ממש הייתה לנו תשובה. אבל מצד שני, החתונה היא משהו שאנחנו עושות ביחד, לאורך כל הדרך, ואני שמחה על כך שמצאנו את הדרך שמתאימה לנו ולא ניסינו להתאים את עצמנו לתבנית בלתי מתאימה.
אז צריך להתחיל לספר, וזה בדיוק מה שעשינו. איך? למי? איך הגיבו ההורים? האם הקהילה באמת קטנה ושמועות בה לרוב? על כל אלו בהמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
