ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

אז יש חתונה ויש מסיבה, אבל כבר כשישבנו במסעדה ההיא ביד חרוצים הבנו שאת השלב בו נספר לאנשים צריך לתכנן בקפידה. הראשונים שחשבנו עליהם היו ההורים. אמנם הם מקבלים את שתינו היטב, בנפרד וכזוג, אבל לא ידענו מה תהיה תגובתם לבשורה על אירוע המוני שאליו הם אמורים להביא את הדודות ממעלות תרשיחא ואת מיטב חבריהם. בעיה נוספת שחשבנו עליה הייתה העובדה שבעוד שהוריה של טיג'י מתגוררים לא רחוק מאיתנו ואנחנו מתראות איתם כמעט מדי שבוע, הוריי שלי מתגוררים רחוק יותר, ובשל היותי סטודנטית בסוף סמסטר שני של שנה ג', ייתכן שיעבור זמן עד שנפגוש אותם פנים אל פנים. מן הידועות היא שפולניות היא אופי ולא עדה, ואצל פולנים כמו אצל פולנים, אף פעם אין לדעת איזו שערורייה הורית תוקם בעקבות הידיעה שהוריה של מי מהנישאות שמעו את החדשות פרק זמן כזה או אחר לפני הצד השני. על המשפחה המורחבת יותר העדפנו שלא לחשוב בשלב זה.

החלטנו טנטטיבית לספר להוריה של טיג'י באירועי "עיר מבפנים" שהתעתדו להתקיים בתל אביב באותו סוף שבוע ושאליהם התכוונו כולנו להגיע. להורים שלי תכננו לנסוע בסוף השבוע שלאחר מכן, וכך יכולנו בשעה טובה להתחיל לחשוב איך נחלוק את הבשורה עם שלל חברינו. גם כאן צפינו בעיה מרכזית: חברינו מקושרים אחד לשני במגוון רב של דרכים, ארגונים קהילתיים וחברים משותפים, וחששנו שאם נתחיל לספר לכל אחד בנפרד, מהר מאוד נמצא את עצמנו מנסות לעצור את זרימת המידע הבלתי נשלטת שתעבור ללא ידיעתנו ולא תאפשר לנו לספר בעצמנו את החדשות הטובות. מהר מאוד הגענו למסקנה המתבקשת שאין ברירה אלא לארגן אירוע חברתי כלשהו, שבו נוכל להכריז על נישואנו (ולהרגיש כאילו אנחנו פרי יצירתו של תסריטאי מתחיל בסדרת טלוויזיה אמריקאית). חג השבועות המתקרב סיפק לנו את האמתלה הדרושה, ועד מהרה קבענו תאריך ומיקום לפיקניק ברוח החג.

שתי בעיות נפתרו, ואז צצה לה השלישית: איך נצליח לחכות שבועיים וחצי בלי לספר לאף אחד שאנחנו מתחתנות, כשזה הדבר היחידי שאנחנו מסוגלות לחשוב עליו ולהתרגש ממנו? אני ידועה כמישהי שאינה מסוגלת לדחות סיפוקים, אנחנו פוגשות חברים כל הזמן, איך אוכל להגיע לשלב בו מספרים מה התחדש מאז הפגישה הקודמת, ולשתוק? גם טיג'י, שהיא לרוב הצד המאופק יותר בבית, ידעה שיהיה לה קשה לעמוד במשימה, ולכן גיבשנו סט קצר של כללים מנחים בנושא. אם מישהו אומר שלא יוכל להגיע לפיקניק, אפשר לספר אפילו אם רק אחת מאיתנו פוגשת אותו, אבל בתנאי שהאדם חבר טוב יותר של צד אחד. אם אחת מדברת עם מישהו מהחברים הממש קרובים כשהשנייה לא נוכחת, היא צריכה לחכות עד להגעתה כדי לספר, כולל שיחות וירטואליות. אם מדובר בחבר של שתינו, ואנחנו פוגשות אותו ביחד, גם אפשר לספר. באופן בלתי מפתיע בעליל החוקים הפכו להיות גמישים יותר ויותר ככל שהזמן עבר...

הצלחנו להתאפק לא יותר מ-48 שעות לפני שסיפרנו לאחותה של טיג'י, המתגוררת עם שיחיה אי שם ביבשת אחרת, בשיחה וירטואלית, וזכינו בתמורה לשלל תווים נלהבים שחזרו על עצמם. גם דורון, חברי הטוב משכבר הימים שעבר כבר מזמן לדרגת משפחה, היה אחד הראשונים ששמעו את הבשורות, סמוך מאוד למועד ההחלטה. כאן הייתה צפויה לנו הפתעה, כי הדבר הראשון שדורון, להט"ב גאה, שאל היה "למה?". הוא לא הצליח להבין למה חשוב לנו לארגן אירוע גדול שבו יהיו כל חברינו ומשפחותינו, ולמה לא מספיק לנו להמשיך את חיינו כסדרם. מאוחר יותר גילינו שהרבה להט"בים שאלו את אותן שאלות, בעוד שסטרייטים תמיד התלהבו. כנראה שהעובדה שלהט"בים צריכים להילחם ולעבוד מאוד קשה במדינת ישראל על הכרה בזוגיות שלהם גורמת להרבה מאיתנו לוותר על כך מראש. אנחנו קיווינו שנגלה שזה לא מסובך עד כדי כך.

איך שלא יהיה, מהר מאוד הגיע סוף השבוע שבו היינו אמורות לספר להוריה של טיג'י שאנחנו מתחתנות, וקבענו טנטטיבית להיפגש לארוחת צהריים. אבל בבוקר יום שבת כשטיג'י דיברה עם אמא שלה הסתבר פתאום שהארוחה לא תכלול אותנו ואותם בלבד, אלא גם חברה ותיקה שלהם שהצטרפה אליהם לסיורי "בתים מבפנים". כמובן שלא הייתה לנו שום כוונה לספר את מה שתכננו בנוכחות חברה של ההורים, ובלית ברירה הבנו שניאלץ לדחות את התוכניות למועד בלתי ידוע. למרבה המזל מיד לאחר שסיימנו לאכול החברה המשיכה לדרכה ולנו נשארו כמה דקות פנויות. "טוב, האמת היא שאירית קצת הרסה לנו את התוכניות", אמרה טיג'י בזמן שהמלצר לקח את הצלחות שלנו לכיוון המטבח, "כי רצינו לספר לכן שאנחנו מתחתנות". "איזה יופי! מזל טוב! אוי, עכשיו אי אפשר להרים כוסית..." אמרה אמא טיג'י, ובזמן שנותר תחקרה אותנו עמוקות על איך קרה ומתי ואיפה, ועוד פרטים כאלו ואחרים שהיו ידועים ולא ידועים לנו באותו שלב. 

"כל הכבוד לך שהצלחת לשכנע אותה", אמרה אמא טיג'י כשנרגעה קצת, ומאוד הפתיעה אותי. ראשית, כי לא היה שום עניין של שכנוע בהחלטת החתונה, ושנית כי אם מישהי מאיתנו הייתה זקוקה לשכנוע, הייתה זו דווקא אני שמראש לא התלהבה כל כך מחתונות. "...לא ממש הייתי צריכה", אמרתי אני בתגובה. כאן אולי המקום לציין שאמא טיג'י נוטה לעיתים להיות שרויה בקונספציות מוטעות באשר לטיג'י בפרט ובאשר ליחסינו בכלל. אמנם נושא הטרנסיות של טיג'י הוא ברור, ידוע ומקובל בקרב משפחתה של טיג'י, אבל הוא נוטה בכל זאת להרים ראש בהפתעה מדי פעם. הרי ברור שבעולמינו בחורות רוצות להתחתן וצריכות לשכנע את הבחורים להתחתן איתן. אז אמנם אצלנו אין אף בחור, אבל בעיני אמא טיג'י ברור שאם כבר מישהי נחשדת יותר ב"בחוריות" הרי שזו טיג'י. במציאות כמובן אין דבר רחוק מכך, ואם רוצים נורא לקטלג מישהי מאיתנו כגברית יותר, הרי שדווקא אני ולא טיג'י תהיה הבחירה המוקדמת יותר.

מייל ששלחה אמא טיג'י ביום המחרת ובו כתבה שהתקשתה להירדם מרוב התרגשות ריגש גם אותנו, ושלח אותנו בשמחה היישר למשימה הבאה: ההורים שלי. כאן ידענו שייתכן שהקהל יהיה קצת פחות אוהד, ולו רק בגלל שצמד ההורים כבר לא מתפקד יותר כצמד, וחתונה משמעה גם צורך בהתמודדות עם כל מיני סוגיות לא נעימות שקשורות לשני צידי הפרידה. כיאה לכך החלטנו לפגוש את אמא שלי בנפרד ואת אבא שלי והאחים בנפרד. ביום שישי בו קבענו להיפגש אספנו את אמא שלי היישר לרשת המבורגרים בעלת פוטנציאל בעיר מגוריה, ולאחר שסיימנו להזמין פתחתי אני. "מעבר לזה שרצינו סתם לאכול איתך צהריים, רצינו גם לספר שאנחנו מתחתנות". חיוך של הפתעה עלה על פניה, והיא אמרה מזל טוב ושאלה גם היא איך, כמה ולמה. כשסיימנו לאכול נסענו אל האחים שלי, ששמחו מאוד כששמעו את הבשורה. לאבא שלי נאלצנו לספר בטלפון, אך גם הוא שמח מאוד. כאן תם ונשלם החלק המשפחתי הפשוט, ולנו נותר רק לחכות בסבלנות לפיקניק השבועות בו נוכל סוף סוף להפסיק להתאפק ולצרף גם את חברינו למעגל היודעים. בינתיים לקחנו כצידה לדרך שלל ריקושטים משפחתיים, תרמיל, מקל ומצב רוח טוב.