ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

השבוע עובר מהר ואני מסיימת את יום העבודה ומתייצבת בבית הוריי. התכנון: לדבר עם אמא שלי, לפתוח סיסמאות קצת יותר לעומק ולהגיע להבנות משותפות. אין לי שום תכנון לנסות לשנות את דעתה, רק להסביר לה מה קורה בצד שלי. כשאני מגיעה אני מגלה שחוץ ממנה נמצאים בבית גם שני האחים שלי. זה כבר מעצבן אותי. לנסוע אליהם זו טרחה די גדולה בשבילי. הלו"ז העמוס שלי כולל שתי שעות נסיעה יומיות קבועות, אחת הלוך ואחת חזור, ואין לי שום רצון להוסיף עליהן בשביל לשבת ולדבר על דא והא כשדברים חשובים הרבה יותר עומדים על הפרק. אנחנו והאחים שלי לסירוגין מושכים שיחה סתמית בערך חצי שעה לפני ששתינו מתפוצצות אחת על השנייה. היא שואלת אותי שאלה מקנטרת, אני מגיבה בעצבים באיזו אמירה כללית שקשורה אליה, היא מתעצבנת על זה שאני מתעצבנת וש"נהייתי נורא אגרסיבית בזמן האחרון", אני כמובן מתעצבנת עוד יותר. באמצע אחד המשפטים שלי היא קמה ויוצאת מהסלון. אני שומעת את דלת חדר השינה נטרקת. המשמעויות ברורות: היא לא רצתה שאראה אותה בוכה והלכה. 

אני נותנת לה זמן להירגע והולכת להתנצל. אני מסבירה שהדברים בכלל לא יצאו כמו שרציתי, לא היו לי שום כוונות להגיד שהיא הייתה אמא לא טובה, רק שהיו דברים שהיא עשתה ועושה עדיין מתוך כוונה טובה שמאוד פוגעים בי. היא מספרת שקשה לה מאוד עם הקשר בין טיג'י לביני. היא בסדר עם הלסביוּת, אבל טיג'י היא "לא פה ולא שם" ועם זה קשה לה. אני מתפלאה מאוד לשמוע שכך היא מרגישה. סיפרתי לה על עברה של טיג'י לפני זמן רב, מתוך הידיעה שאמא שלי היא אדם חושב ורגיש ותדע להתמודד עם זה באופן ראוי. דיברנו על זה מדי פעם מאז שסיפרתי, אבל מעולם לא הייתה לה שום בעיה להכיר בזוגיותנו, למסור לה ד"שים, להזמין אותנו לארוחות ולהיות נחמדה באופן כללי. שוב מסתבר שכך חשבתי, אבל לא כך היה. אני יוצאת בלב כבד לביתם של סבתי וסבי, חוששת מאוד מן הבאות. אין לי שום מושג איך אני הולכת להעלות את הדברים. ברור לי שמהם זה לא יבוא וכל כובד האחריות מונח על כתפיי.

סבתא, סבא ואני יושבים ומדברים על כל נושא בעולם. על הגירושים של ההורים שלי, על דוד שלי וגרושתו, על העבודה שלי, על מזג האוויר, על פוליטיקה. אני רואה את הדקות הולכות ומתקדמות ואת השעה הולכת ומתאחרת. אני לא מצליחה להביא את עצמי להגיד את מה שאני רוצה. לשאול, להעלות את הנושא. המחשבה שאלך בלי להגיד שום דבר ושאצטרך לחזור שוב היא זו שגורמת לי להבין שאני צריכה להכריח את עצמי לנתב את השיחה למקום הרצוי. שעה וחצי אחרי שהגעתי סבתא שלי מספרת על משהו שהסתירו מהם במשפחה. אני אומרת בתגובה שאני חושבת שצריך להפסיק כבר להסתיר דברים, צריך להתחיל להגיד את האמת. "ומה האמת שלך?", היא שואלת, ופותחת את קופסת הפנדורה המשפחתית המקומית. "האמת שלי ידועה", אני עונה, ומספרת הכל. על מה הרגשתי, או בעצם – לא הרגשתי, כשיצאתי עם בחורים בתיכון, על הבחורה שגרמה לי להבין שאני נמשכת אליה, על נסיונות מאוחרים יותר עם בחורים. סבתא שלי מנסה להסביר לי שאני לא לסבית. יש אנשים שהם הומואים ולסביות, אבל הם יודעים את זה מגיל צעיר. אני יצאתי עם בחורים, אני בחורה כזו מקסימה, כל בחור ירצה אותי. "אבל סבתא, זה לא שהם לא רוצים אותי – זו אני שלא רוצה אותם", אני מסבירה. סבא שלי מהנהן בצד, הוא דווקא מבין את מה שאני מתארת.

השיחה נמשכת ומתארכת, אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה במנהרת הזמן, שוב היישר לתקופת היציאה שלי מהארון. אבל אנחנו מדברים על דברים שלא חשבתי שנדבר עליהם אי פעם, הטונים רגועים, ונשארים כך גם כשאני מספרת דברים שלא ידעו על טיג'י. הם לא מצליחים להבין את זה. אני מדברת על מין, מגדר ומשיכה מינית, על אנשים שלא מרגישים בנוח במגדר שבו הם חיים ורוצים לשנות אותו. אני מספרת על אהבה גדולה, על חיים משותפים וטובים במלוא מובן המילה. הם לא מבינים למה אנחנו לא יכולות להיות פשוט חברות טובות. אני מדברת על תחושת התאמה מופלאה וידיעה ברורה שזה הדבר הנכון עבורי. הם לא מבינים. "את לא צריכה לסגור את עצמך רק לנשים, למה שלא תצאי עם בחורים?", הם אומרים. אני מספרת על תסכול, על תחושה שמשהו אצלי לא בסדר, תחושה שנמשכה שנים. שזה לא זה עם בחורים, הם לא מעוררים בי אותם רגשות שמתעוררים בקלות עם בחורות. הם לא מבינים למה אני צריכה לספר על זה לאנשים שאני מכירה, ככה אף בחור לא יתחיל איתי ואני מפספסת. לקראת סוף השיחה אני מבהירה שישנם שני דברים שלא ייקרו מבחינתי: הראשון, שאתחיל לצאת עם בחורים. יש לי בת זוג שאני אוהבת, וגם אם המצב היה שונה – את פרק הבחורים בחיי כבר סגרתי. השני, שאשקר לגבי העדפתי לנשים. כשהנושא יעלה, אני מתכוונת לספר את האמת, כמו שאני עושה תמיד. על החתונה אני לא מספרת. אני מרגישה שזה יותר מדי לשיחה אחת ורוצה לתת להם זמן לעבד. חוץ מזה אני גם קצת משתפנת לאור התגובות שלהם וחוסר ההבנה הכללי. אנחנו נפרדים בחיבוקים. הם אומרים שהם אוהבים אותי ורוצים שיהיה לי טוב. אני יורדת במעלית ונכנסת לאוטו. השעה מאוחרת ואני מרגישה טוב, שמחה שסוף סוף דיברתי איתם.