ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

בדיוק שנה אחרי החתונה שלנו הודיעו אחי דור ובת זוגו מאי שגם הם מתחתנים. ביני ובין דור מפרידה פחות משנה וחצי, הם ביחד כבר כמה שנים, ולכן ההכרזה לא הייתה מפתיעה במיוחד. טיג'י ואני עוד לא הספקנו לאסוף את השברים מאז משבר האמון הגדול שנגרם בעקבות התקופה שלפני חגיגת הנישואין שלנו בעיקר עם המשפחה שלי, ובמרמור מהול בכל זאת בשמחה הרצנו ביחד תסריטים על מה יקרה. לא היינו צריכות לחכות הרבה זמן, כי האווירה הייתה מתוחה מספיק כדי שכל גץ קטן יעלה הכל בלהבות. כשבועיים אחרי הודעת החתונה המתקרבת הגיע מייל מאמא שלי. היי ילדים, משפחתה של מאי הזמינה אותנו לארוחת הכרות, הנה הפרטים.

שלוש, שתיים, אחת. פיצוץ גרעיני.

לא האמנתי למה שאני קוראת. רק שנה אחרי שאמא שלי הגיעה לארוחת המשפחות שלנו בעל כורחה והתעלמה מהוריה של טיג'י, רק שנה אחרי שאמרה במפורש שהיא נגד חתונות, הקרקע עדיין רותחת ובלי שום בושה היא שולחת לי מייל מתקתק על חתונה אחרת במשפחה? שיחת הפיצוץ הייתה קצרה והטונים בה עלו במהירות. צרחתי את כל מה שהיה לי להגיד על השנה וחצי האחרונה, וגם היא לא נשארה חייבת. החתונה הזו היא אי של שמחה עבורה, חוויה מתקנת אחרי החתונה שלי. כמה שאני אנוכית שאני לא יכולה לשמוח בשביל אח שלי ומעלה את הנושא עכשיו. מה פתאום מתנגדת לחתונות? היא התנגדה לחתונה שלי, ברור לה שעשיתי טעות ואני חיה חיים קשים, אין יום שהיא לא קמה בבוקר ומצטערת על זה. איך אני לא רואה את ההבדל בין שני האירועים?

רתחתי. הרגשתי כאילו המציאות נעלמת לי מתחת לרגליים ומשתנה לאיזה עולם אלטרנטיבי שאני לא מכירה את החוקים שלו. הכל משובש ואף אחד לא מרגיש חוץ ממני. מה עושים עכשיו? את המשך יום העבודה ביליתי בניסיונות כושלים להתרכז, לחשוב על דברים אחרים, לגרום לידיים שלי להפסיק לרעוד. אחרי כמה שיחות עם חברים טובים הבנתי שאני צריכה לקבל החלטה – מה הלאה. מה נעשה? נגיע לארוחה המשפחתית ונעמיד פנים שהכל בסדר ואין כאן אפליה מטורפת ביני לבין אחי? אני אצטרך להקשיב לבלבולי השכל חסרי הרגישות של אמא שלי? היה לי ברור שאת זה אני לא אוכל לשאת. קיבלתי שתי החלטות.

לארוחה הגענו. הלב שלי נחמץ למראה השמחה הרבה של כולם לכבוד איחוד המשפחות כמו שלא הייתה אצלי. כולם מתנשקים ומתחבקים ומחליפים מתנות. אותם אנשים שאפילו לא טרחו לבוא לחתונה שלי. אפילו ההצגה שלנו בפני המשפחה האחרת הייתה עקומה – "זו טיג'י, חברה של סיוון". חברה? היא אשתי. לא איזו חברה אקראית שבמקרה אספתי לצורך הארוחה. כדי להצליח לשרוד ולא להרוס לזוג שלשמו התכנסנו נעזרנו בבקבוקי האלכוהול. הם עזרו לי לפטפט ללא הפסק על החתונה שלנו. מתי היא הייתה, איך הייתה, מה לבשנו, איזה נעליים. שלא יהיה לאף אחד ספק שזה קרה ואי אפשר להתעלם מזה. מאמא שלי התעלמתי לחלוטין על אף שישבה מולי.

ההחלטה השנייה הייתה יותר קשה לביצוע, אבל הסתברה כדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. ניתקתי כל קשר עם אמא שלי. לא עניתי לה לשיחות, לא למיילים, לא התקשרתי בעצמי. אפילו לא ביום ההולדת שלה שחל שלושה חודשים אחרי שיחת הפיצוץ. גם מהסטטוסים שלי בשלל רשתות חברתיות חסמתי אותה. התעלמות מוחלטת. בהתחלה זה הרגיש רע. שאני מייסרת אותה אפילו בלי להגיד למה, שאני לא בסדר. אבל השלווה הנפשית שהשתלטה עלי בהקשר הזה באה די מהר. פתאום לא הייתי עצבנית לקראת השם שלה על צג הסלולרי. פשוט החלשתי ושמתי בצד, והמשכתי כרגיל. תחושת הרוגע שבה ארכבתי מיילים ממנה הייתה רבת ערך. סוף סוף הצלחתי לנטרל את הגורם השלילי בחיים שלי ולחיות אותם כמו שאני רוצה. די מהר היא הפסיקה בעצמה להתקשר.

חצי שנה עברה והחתונה התקרבה. נרקמה ארוחת משפחות נוספת, הפעם בבית הוריי. גם בארוחה הזו התעלמתי ממנה. רק בראש השנה חל שינוי ביחסים – אמא שלי הכינה לטיג'י ולי לוח שנה שמכיל תמונה משפחתית מהחתונה שלנו ומספר תאריכים חשובים, ביניהם יום הנישואין שלנו. זו הייתה מחווה קטנה אך מהותית, ובהחלט סימנה כוונת פיוס.

ואז הגיע ערב החתונה. מראש הגענו בידיעה שאנחנו הולכות ליהנות, לשתות הרבה ולא לדפוק חשבון לאף אחד. התלבשנו יפה, יצאנו מוקדם, הצטלמנו בכל מיני פורמטים ובעיקר אמרנו שלום להמון אנשים. ידעתי מראש שכל האנשים שלא הוזמנו לחתונה שלי יהיו שם - חברים של ההורים בעבר, הווה ועתיד, דודים טיפה יותר רחוקים (חצי משפחה טוניסאית - יש המון כאלה), ממש הפמליה במלואה. הערתי לעצמי הערות ציניות בלב וניסיתי להתמקד בזה שאני לפחות לא הייתי צריכה להטריד את עצמי בשאלה מי יישב עם מי, כמו דור שהתקשר להתייעץ איתי בסוגיה כמה ימים קודם לכן.

הייתה חתונה מהממת. גם בגלל המוסיקה והאוכל וכמובן הזוג – אבל גם בגלל שהישירות שלנו זימנה לנו לא מעט שיחות ותגובות מעניינות מאנשים. ראשונים היו בת דודה של אמא שלי ובעלה. לאמא שלי יש מעל 30 בני דודים והזוג הזה הוא אחד האהובים עלי. התחבקנו והתנשקנו ואז אמר שמשון "שמענו שמגיע גם לך מזל טוב". ישר הצגתי את טיג'י ועמדנו לשיחה קצרה ולבבית, שבמהלכה סיפרנו שאנחנו נשואות כבר שנה וחצי. הם אמרו שלהם סיפרו לא מזמן. "טוב, כנראה שהיו כמה דברים להתמודד איתם. תדעו שאנחנו אוהבים ומקבלים בלי שום בעיה". איזה תגובה מחממת לב זו הייתה. בסיום הערב דחק בנו הזוג להגיע במהרה לבקר אותם במושב הדתי בעמק יזרעאל שבו הם גרים.

אחר כך הייתה אמא של חבר של דור, מכרת משפחה ותיקה, שנפלה לחיקנו בחיבוקים חמים ואמרה שוב ושוב לטיג'י איזו בחירה מצוינת היא עשתה כשנישאה לי. אחריה באו זוג חברים של ההורים להגיד שלום. "בקרוב אצלך", אמרו השניים, ואני, בלי להתבלבל בכלל, אמרתי – אני כבר נשואה. תכירו, זו אשתי. את מבטי התדהמה היה קשה לפספס. חוויה דומה עברנו עם אחיו של סבי ואשתו. היא חיבקה אותי נמרצות ואמרה כמה כיף לראות אותי, ואולי אבוא להילולת רבי מאיר בעל הנס שהיא מקיימת אצלה מדי שנה. גם כאן סיימו השניים את השיחה בברכת "בקרוב אצלך", וגם כאן זכו לאותה התגובה.

גולת הכותרת הייתה כפולה. במהלך הריקודים הנמרצים שנמשכו עד שעות הלילה הקטנות ניגש אלי קרוב משפחה של הכלה, בחור חמד שהתחברתי אליו במהירות לפני כל בני המשפחה האחרים. בביישנות הוא הציג בפני בחור אחר ואמר – "תכירי, זה אלי, החבר שלי". הושטתי ידי לבחור והוא המשיך והדגיש – "חבר חבר", ואמר לאלי – "אלו טיג'י וסיוון, הן נשואות". החבר הביט בנו לשנייה ומיד חיבק אותנו בהתלהבות. "אתן הגיבורות שלי", הוא אמר. "שמעתי עליכן כל כך הרבה". המשכנו לרקוד ולהשתולל על הרחבה מחויכות מתמיד. האלכוהול המשיך לזרום וכל הדודים לקחו חלק הוגן בשתייתו. מתישהו ניגש אלי אייל, אחד מקרובי המשפחה שלי וביקש לדבר איתי בצד.

יצאנו החוצה אל הגשם שירד ומצאנו מסתור מתחת לאחד העצים. "אני מאוד שיכור", אמר אייל, "ולכן אני מסוגל לקיים את השיחה הזאת". הוא התחיל בזה שהוא מרגיש איום ונורא לגבי ההברזה הבוטה של סבא וסבתא שלי מהחתונה של טיג'י ושלי. הוא המשיך ואמר שברור לו שאני היחידה מהמשפחה שתקבל אותו, כי כל השאר אולי נחמדים אלינו בפנים אך מאחורי הגב אומרים דברים הרבה פחות סימפטיים. הוא חושב שהוא ביסקסואל, אבל עד עכשיו הוא היה רק עם בנים. הוא יודע שאחרי שהוא יספר למשפחה שלו לא יהיה לו בית. ישבנו די הרבה זמן ופתחנו את הנושא. אמרתי לו שלא משנה מה קורה – אנחנו שם בשבילו. סיפרתי לו על ההתרחשויות בגזרת משפחת הכלה. מתישהו הוא עצר את השיחה וביקש שנמשיך לדבר על זה כשהוא לא שיכור, אחרי החתונה. מאז זה עוד לא קרה, אבל אני ממתינה בסבלנות.

בסופו של דבר אני מרגישה שרק בשביל זה היה שווה. כל המריבות, היציאות האינסופיות מהארון, השיחות הארוכות, ההתעקשות על כך שאנחנו זוג כמו כולם ומגיע לנו יחס דומה. ההגעה הזוגית הבטוחה בעצמה ובמקומה, חוסר הרצון להסתיר את החיים שלנו גם בפני קהלים קצת יותר קשים. איזה תענוג זה לדעת שחבר'ה צעירים יותר ממש קרוב אלינו רואים אותנו ומתמלאים בטחון. יודעים שלא משנה מה יהיה, הם לא לבד ויש להם עתיד.

בלילה שבו יצאתי מהארון חזרתי הביתה מאוחר מדייט עם בחורה. הייתי חיילת בת 20 וחצי לקראת סוף השרות המעיק בבסיס המדברי המרוחק שבו שירתי, כך שבאופן טבעי ביליתי בכל רגע פנוי שהיה לי שלא על מדים מחוץ לבית. לאמא שלי היה הרגל אימהי נפוץ – בכל פעם שלא הייתה רואה אותי כמה שעות בסופ"ש שבו הייתי בבית הייתה מתקשרת לברר איפה ועם מי אני ומתי אני חוזרת. זה לא היה הדייט הראשון שלי ושל הבחורה, ובכל השניים או השלושה שקדמו לו אמא שלי התקשרה ושאלה את אותן שאלות. התחמקתי בכל פעם ועניתי שאספר לה בבית. ידעתי ששלוש שנים כמעט לאחר שהתאהבתי בפעם הראשונה בבחורה קרב היום שבו אספר על כך להוריי. ידעתי שלא יזרקו אותי מהבית, ולמעשה בכלל הייתי בטוחה שהם שמו לב לדגל הגאווה ולשלל גיליונות "הזמן הוורוד" שפיזרתי בחדר. חשבתי שהם יודעים.

חזרתי הביתה לקראת 11 בלילה. הבית היה חשוך כמעט לגמרי, אבא שלי ואחי הקטן ישנו ואחי הקטן-הבינוני היה בחדר שלו עם דלת סגורה. אמא שלי ישבה בסלון מול הטלוויזיה. איך שנכנסתי היא סיפרה על בחור מקסים שראתה בטלוויזיה. "לקחתי לך את הטלפון שלו", היא אמרה. הלב שלי דפק. הבנתי שאם אני לא אומרת עכשיו אצטרך להעלות את הנושא בעצמי בזמן אחר. "אה... נכון ששאלת אותי כל הזמן עם מי אני ואמרתי שאספר לך בבית?", שאלתי. "מה קרה, יש לך חברה?", היא שאלה, קצת בחוסר סבלנות וקצת באגרסיביות ומאוד הפתיעה אותי. "כן, בערך...", אמרתי, קצת חוששת מהבאות. "טוב, לילה טוב, אני הולכת לישון ", היא אמרה בנחרצות אחרי שנייה וחצי של הפוגה, והלכה לישון. נשארתי לבד בסלון החשוך, המומה.

רק אחרי שבועיים דיברנו על זה שוב. "תשמעי, הפלת עלי פצצה, הבת שלי לא תתחתן ולא יהיו לה ילדים". זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה. את שאר השיחה אני זוכרת פחות טוב. רק שניסיתי כל הזמן להסביר לה שזה בכלל לא כמו שהיא חושבת, והיא לא הבינה כלום. כמה חודשים עברו, אני כבר השתחררתי מהצבא. "אל תספרי לאבא", היא ביקשה. "הוא ייקח את זה לא טוב". לא סיפרתי וכיבדתי את בקשתה לספר לו בעצמה. זה לקח לה הרבה מאוד זמן. בזמן הזה התחמקתי מאבא שלי וביקשתי שוב ושוב שתספר לו כבר. לא היינו קרובים במיוחד גם לפני זה, אבל הפעם, כשהיה לי מה להסתיר, בוודאי שלא ניסיתי להתקרב. הוא לא לקח את זה קשה בכלל, למעשה זה לא ממש הטריד אותו. אז חשבתי שהוא פשוט לא מדבר על זה, כמו על הרבה דברים. היום אני כבר יודעת שהיה חשוב לו שאהיה מאושרת, לא משנה באיזו דרך. עד היום.

היה לא פשוט. אמא שלי אמרה כל הזמן שהחבר'ה מנוער מרצ השפיעו עלי, ושאני בכלל לא לסבית. זה שאהבתי ונמשכתי לבחורות ולא הרגשתי שום דבר דומה עם בחורים לא הספיק. כשסיפרתי שהרגשתי שונה כל חיי, עם או בלי קשר לנטייה מינית, היא פסלה את זה בחדות. "מה פתאום! היית ילדה כמו כל הילדות". הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שבה זה יהיה בסדר היא שנדבר על זה. התחלתי ללכת לקבוצה בוגרת של ארגון הנוער הגאה ובכל פעם שיצא לי הייתי מספרת לאמא שלי על הנושאים שדיברנו עליהם במפגשים. לאט לאט זה הרגיש יותר טוב. כבר לא גרתי בבית ההורים באופן סופי. שכרתי דירה בתל אביב ובה יכולתי להיות כמה לסבית שרציתי. התחלתי להכיר את הקהילה יותר ויותר והיה לי טוב. התרחקתי מהמשפחה שלי. לא היה לי נוח במפגשים משפחתיים רחבים שבהם ידעתי שאף אחד חוץ מהמשפחה הקרובה לא יודע שאני לסבית.

השנים עברו. גדלתי.

מיעטתי יותר ויותר להגיע לבית הוריי, גם כי גרתי רחוק וגם כי כל נסיעה אליהם הייתה מכריחה אותי להיות במצב מתוח של התגוננות. כל הזמן נשאלתי אם יש לי חבר ולמה לא. את האמת היה לי קשה להגיד, אז התחמקתי. הרגשתי לבד. סבא וסבתא שלי כל הזמן שאלו את אמא שלי מה איתי. אמרתי לה שתספר להם והיא אמרה שזה התפקיד שלי. השיחות בפורום המשפחתי הרחב תמיד היו נורא קולניות ועמוסות ואף פעם לא היה זמן טוב לספר. במיוחד שהשאלות נפסקו. בעבודה כולם ידעו שאני לסבית ודיברתי בחופשיות על החיים שלי. כל החברים שלי ידעו כבר שנים. הייתה לי בת זוג ודירה בתל אביב והייתי פעילה מאוד בקהילה. הייתי מאושרת. אבל כל הגעה לארוחה משפחתית הרגישה כמו חזרה לעולם החושך. מה מותר להגיד ומה לא, מה ישאלו אותי ואיך אני אגיב. מתח. לחץ. מה יקרה הפעם?

פה ושם נשאלו שאלות שיכולתי לענות עליהן. "אם יש שני חדרים בדירה זה אומר שאין סלון, לא?" שאל דוד גל כשסיפרתי על הדירה שגרתי בה עם זוגתי דאז בארוחה שהגענו אליה שתינו. "לא, יש סלון וחדר שינה". "אז אתן ישנות באותו חדר? זה לא מפריע לכן?", המשיך. "לא, אנחנו זוג", עניתי. "לא, ברצינות", השיב הדוד גל, משוכנע לחלוטין שאני עובדת עליו. אחריו גם סבתא שלי מהצד השני שאלה שאלה שיכולתי לענות עליה. "סיוון, מתי יהיה לך חבר?", היא שאלה בקולי קולות בארוחה מרובת משתתפים. דממה השתררה. כולם השתתקו והניחו את כלי האכילה. הדממה בשולחן חיכתה רק לי שאשבור אותה. "סבתא, יש לי חברה", עניתי בביטחון אך בלב הולם. עדיין דממה. "אבל זה לא אותו דבר", היא לא הבינה. "זה בדיוק אותו דבר", עניתי. יום למחרת הסבירה לה דודה מירה במה מדובר ורק אז נפל האסימון. הייתי בת 23 או 24 וגוש האוויר שעמד לי בחזה בכל מפגש משפחתי התחיל להשתחרר.

גדלתי במשפחה נורמלית. אבא, אמא, שני אחים קטנים. דירה בשרון, חדר לכל ילד. הדרמות המשפחתיות היחידות שהכרתי היו של כל מיני בני דודים רחוקים שהפסיקו לדבר עם כל מיני בני דודים אחרים. אף אחד לא הרביץ לאף אחד, תמיד היה אוכל בבית, כולם הלכו לבית הספר והביאו ציונים סבירים. משפחה נורמלית. אפילו הלסביות שלי נראתה כמו חלק ברור ומובן בחיים של כולם החל משלב מסוים. אבל כשטיג'י ואני הודענו שאנחנו מתחתנות הכל השתבש. מראית העין של הקבלה שחייתי בה התפוצצה. וזה קרה פתאום. במקום לשמוח איתנו כולם נטשו לפתע את התפקידים ההוריים שלהם. אמא שלי התנגדה למפגש המשפחות ועשתה ככל יכולתה כדי להפוך אותו ללא נעים עבור כולם. כשביקשתי מאבא שלי את רשימת האנשים שירצה להזמין מהמשפחה ומחוצה לה היא חזרה ריקה. ההורים של טיג'י מצאו שלל תירוצים למה לא להזמין אפילו חבר אחד שלהם. הפכנו מהבנות המוצלחות שהיינו למשהו שמתביישים בו.

ההורים שלנו נעלמו והשאירו אותנו יתומות מהשגחה מבוגרת ומכוונת בתקופה היחידה בחיינו שהיינו זקוקות לה. הייתי לבד כשדיברתי על ליבם של סבא וסבתא שלי וביקשתי שיבואו לשמוח איתי, לשווא. הייתי לבד כשהבנתי שדוד גל הבריז בלי שום התראה. הייתי לבד כשאמא שלי הסבירה לי שוב ושוב, חודשים ספורים לפני החתונה, שמחובתה ההורית להגיד לי את האמת – שהיא מתנגדת לחתונה בכל תוקף ושאני עושה טעות. שתינו נשארנו רק עם הביקורת שהמטירו עלינו מכל עבר – למה שלא תעשו כך, כמו שאנחנו רוצים, ולא כמו שאתן רוצות – אך בלי שום גיבוי ועזרה בחלקים הסבוכים יותר. בחתונה שלנו הסטנדרטים של כולם פתאום התרופפו. פתאום זה היה מאוד סביר שאנשים לא יבואו ואפשר וצריך להבין אותם. אותנו אף אחד לא הבין. אנחנו היינו אלו שמתעקשות ומחפשות סתם. לא הצלחנו להבין מה השתנה. איך זה נראה לכולם הגיוני. איך אף אחד לא מתערב לטובתנו. איך אף אחד לא רואה כמה מעליבה ומפלה ההתייחסות השונה לחתונה שלנו מול חתונות אחרות במשפחה.

שמעתי הרבה סיפורים דומים אצל הורים של להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים) אחרים. כולם מדברים בתחילת תהליך היציאה מהארון שלנו על זה שיהיו לנו חיים קשים. שהחברה לא תקבל אותנו. החיים שלי לא קשים בכלל. יש לי בת זוג שאני אוהבת, עבודה מעניינת ומשתלמת, הרבה חברים והמון שמחת חיים. אבל בערך עשור אחרי, מי שגורם לחיים שלי ושלנו להיות קשים, מי שמוציא אותנו מן הכלל ומנתק אותנו מהמשפחה, הם דווקא אלו שאמורים לדאוג לנו יותר מכולם – ההורים שלנו.

החתונה תמה ונשלמה בסוף חודש מרץ 2010, ואנחנו אספנו ריקושטים עוד חודשים רבים. הראשונים הגיעו כמובן מהאגף המשפחתי. ספירת מלאי קצרה שלנו העלתה מספר נעדרים מהאירוע. ראשונים – סבא וסבתא שלי. הם אמרו שלא יגיעו ועמדו במילתם. על אף שהתעקשתי להיות נכדה למופת, דיברתי איתם חזור ודבר בתקופת ההכנות, הבהרתי להם שאני רוצה שיבואו, נתתי להם הזמנה ביד בביתם, צפיתי בהם פותחים אותה ועניתי לכל השאלות שהיו להם – הם בחרו לא להגיע. אני לא יודעת מה עבר להם בראש בזמן שהיו בביתם כשבמקביל כל משפחתם חגגה עם נכדתם הבכורה ועם בחירת ליבה מסיבה גדולה של אהבה. אני לא יודעת אם הם ראו תמונות והתפעלו מהשמלות, אני לא יודעת אם מישהו חלק איתם את המילים היפות שנאמרו ותיאר את האושר הגדול שחווינו. אני לא יודעת כי לא שאלתי. נמאס לי להיפגע ואני מקבלת את חוסר הקבלה שלהם כעובדה עצובה מאוד, אבל בהחלט קיימת ונוכחת.

יחד איתם בבית בערב החתונה שלנו הייתה בת הדוד שלי בת השש שגרה בטקסס בימים כתיקונם ואביה הגיע איתה לארץ לכבוד החתונה. הילדה המתוקה הזו שאני כל כך אוהבת בכלל לא ידעה שמבוגרי המשפחה החליטו למנוע ממנה את החוויה המשפחתית החד פעמית הזאת. בטח היו להם סיבות מאוד טובות. אני לא יודעת מהן וגם לא יודעת מה סיפרו לה, אם כי לפי השאלות ששאלה אותי התשובה היא כלום. אף אחד לא עשה לה סדר בראש והסביר שטיג'י וסיוון אוהבות אחת את השנייה והתחתנו. הפתעת הערב הייתה דוד גל, האח הצעיר ביותר של אמא שלי. כשצלצלתי אליו לפני החתונה לבקש את הכתובת למשלוח ההזמנה הוא נשמע נלהב ונתן לי אותה ברצון. תמיד הרגשתי שאני וגל מבינים אחד את השנייה, אולי כי הוא מבוגר ממני בתשע שנים בלבד. אבל לחתונה הוא וזוגתו לא הגיעו. הם גם לא טלפנו להסביר למה, או כדי להגיד מזל טוב. למעשה, תשעה ימים אחרי החתונה הוזמנו לביתם לארוחה משפחתית גדולה במסגרת פסטיבל האכילה הנהוג בפסח. כולם היו נחמדים כרגיל, אבל לא נאמרה אפילו מילה אחת שקשורה לאירוע. התעלמות מוחלטת מהעובדה שהחתונה בכלל קרתה.

אצל טיג'י קיבלנו אותות מדאיגים כשבועיים לפני מסיבת הנישואין. הדודה הגדולה שהיא כמו סבתא "לא תגיע כי יש לה חוג בארבע והיא תהיה עייפה", ככה היא הסבירה לנו באזכרה של סבא וסבתא של טיג'י. הבנות שלה יגיעו, אבל בלי הילדים כי "ככה אפשר ליהנות יותר ולחסוך במתנות", פרשנותה של אמא טיג'י. משתוממות ונעלבות החלטנו שהם כנראה לא מבינים מהו בדיוק האירוע שלשמו אנחנו רוצות להתכנס, אחרת איזו סיבה יש להן להגיב בצורה כזאת? הדוד של טיג'י, שבאופן עקרוני אף פעם לא נחשד בקבלה יתרה, לקח את זה קשה. האסימון שבעלבון הגדול של אי ההגעה נפל אצלו כנראה בחתונה. הוא התרגש עד דמעות בטקס ולמחרת הרים טלפון עצבני לדודה הגדולה. הוא צעק עליה על כך שלא הגיעה, וגרם סוף סוף לי ולטיג'י להרגיש שיש מבוגר אחראי במשפחה שעושה את עבודתו. זה כמובן היה כבר מאוחר מדי, ומאז לא ראינו את הדודה, או את בנותיה, או את הילדים. חלק שלם במשפחה של טיג'י התפוגג ונעלם. אמנם לא רק בגללנו, אבל החתונה בהחלט הייתה קש לא קטן על גבו של הגמל העייף.

החלק החיובי העצום התגלה כשלושה חודשים אחרי החתונה. נפגשתי לקפה עם מורן, בת הדודה הקרובה ביותר אלי, גם בגיל – מפריד בינינו חודש לטובתי, וגם בכלל. לא התראינו זמן רב, אז במשך השעה הראשונה שפכנו זו על זו את כל מה שקרה בחיינו לאחרונה. אחר כך התפנינו לשיחה אמיתית. למורן היו בשורות מאוד מעניינות עבורי. מסתבר שאי שם, כמה חודשים לפני החתונה, רחשו וגעשו הרוחות המשפחתיות בכמה חזיתות. חברה שהייתה עם טיג'י בצבא ומתפקדת גם כבת דודה מאוד רחוקה שלי סיפרה על היכרותה עם טיג'י בהקשר לחתונה לאמא שלה. זו דיברה עם סבתא שלי וכנראה סיפרה את אותם הדברים, ומשם הכל נפוץ לכל עבר. זו הייתה כנראה יכולה להיות סצנה טובה מתוך טלנובלה, אך מכיוון ששמעתי אותה מיד שלישית ובאיחור אסתפק בשורה התחתונה: צד שלם של המשפחה יודע היטב פרטים על עברה של טיג'י כבר חודשים, ואף אחד לא שינה את התנהגותו בעקבות זה. השמחה עבורנו נשארה אותה שמחה וכולם חגגו ורקדו ועשו מה שבני משפחה נוהגים לעשות אחד עבור השני.

חצי שנה אחרי החתונה, בספטמבר 2010, ארזנו את מטלטלינו, השכרנו את הדירה ונסענו לירח דבש. יותר נכון, לשלושה ירחים עמוסים ומלאים כל טוב בארה"ב ובקנדה. בתחילת הטיול התאכסנו בביתו של הדוד מטקסס, שבו היו גם סבא וסבתא שלי במסגרת החצי-שנה-פה-חצי-שנה-שם שהם מנהלים כבר שנים. ארבעה ימים צמודים איתם הבהירו הכל. היא בכלל לא מבינה מה משמעות החתונה עבורנו ובכלל. מספר פעמים היא דיברה בכמיהה על חתונתו העתידית והלא מציאותית של דוד רוני, "תבוא לארץ, תכיר בחורה טובה, נארגן לכם חתונה גדולה לתפארת". ואנחנו יושבות ליד, שותקות, מבינות שהיא לא מודעת בכלל למה שפספסה ולא מבינה על מה ויתרה. אלו היו ארבעה ימים אינטנסיביים שבהם החלטתי להרפות. אם זו הבחירה שלהם מי אני שאלחם בה? על בת הדוד אני עדיין נלחמת. בילינו איתה הרבה והיו לי אינספור הזדמנויות לספר שטיג'י וסיוון נשואות. "את מבוגרת או ילדה?", היא ניסתה להבין. "מבוגרת", עניתי. "אבל לפעמים אני מתנהגת כמו ילדה". "יש לך ילדים?", היא המשיכה. "בינתיים לא, אבל יום אחד עוד יהיו לטיג'י ולי ילדים".

ממרחק שתי יבשות הדברים נראו קצת אחרת. חודשיים לתוך מסע הדרכים שלנו ברחבי ארצות הברית העצומה הכל כאילו התבהר, אולי התגמד, או לפחות קיבל פרשנות אחרת. חודשיים של קשר מאוד מצומצם עם אמא שלי הפכו אותה לבלתי מזיקה. מרחוק כבר בכלל לא כעסתי, בעיקר הצטערתי בשבילה. היא לא מבינה מה קרה ומה קורה ואין לה מושג איך לתקן. אני לא מתכוונת לעזור לה בזה. חודשיים של חשיבה גרמו לי להבין שאני לא ההורה אלא הבת, ומוטב שאתנהג בהתאם ולא אקח לי תפקידים לא לי. אני לא מנסה יותר לפתור כלום, יהיו הדברים איך שיהיו. לאבא שלי ולאחים התגעגעתי. כל כך רציתי לחלוק איתם את מה שלמדתי וחוויתי במהלך המסע, רציתי שיראו הכל איתי. לקראת סוף הטיול, כשטיג'י ואני היינו בשלבי אריזה מתקדמים ואחרי שני ארגזים שכבר נשלחו לארץ, עשינו קניות אחרונות. בכל חנות שנכנסתי אליה ניסיתי להיכנס לראש שלהם. החולצה הזאת תתאים, הדיסק הזה יהיה בדיוק לטעמו. השקעתי בהם זמן וכסף בחו"ל הרבה יותר מבארץ. הם לא עזבו לי את הראש. אני מחליטה להתראות איתם יותר כשאשוב. רוצה לבלות זמן עם אלו שעושים לי טוב. מגיע להם ומגיע לי.

ועל החתונה הקנדית שלנו – בפעם אחרת...

אוטוטו, בעוד יומיים בדיוק, נעמוד טיג'י ואני באחד המועדונים האהובים עלינו, מוקפות בכ-250 מחברינו הקרובים ובני משפחותינו, ונצהיר על אהבתנו המשותפת בחגיגה גדולה. אני כמעט יודעת לגמרי איך ייראה אותו היום, כל הפרטים כבר מתוכננים. אני יודעת איפה נאכל ארוחת בוקר, מי יהיה איתנו, מתי ניסע להתחיל להתארגן, מתי בערך נגיע למועדון ומתי יתחילו להגיע האנשים. אני יודעת מי אמור להגיע ראשון, איזו מוסיקה תהיה, מה נאכל (או מה לא נצליח להכניס לפה למרות שנרצה), איך נראות הטבעות. ראיתי כבר כמה מהממת טיג'י נראית בשמלתה ובחנתי את שמלתי מכל זווית אפשרית. כמעט כל הפרטים ידועים בפאזל החתונה הגדול שלנו.

ישנם כמה פרטים שהתוודעתי אליהם רק לאחרונה. למשל, אני מתרגשת הרבה יותר ממה שצפיתי. מסתבר שאפשר להיות צינית כל החיים ואז פתאום בגיל 27 וחצי להתחיל להרגיש דברים חדשים. מעולם לא הרגשתי מחובקת יותר ואהובה יותר ממה שאני מרגישה עכשיו. לא רק מכיוונה של טיג'י – משם אני מרגישה אהובה כל הזמן. אבל כמות החברים שנמצאים סביבנו ומתרגשים איתנו היא מדהימה. בכל פעם שאני חושבת ומתכננת פיסת חתונה כזו או אחרת אני מתמלאת במחשבות על משמעות ועל חיים ועל אהבה. אני נהנית לחשוב ונהנית לתכנן ונהנית להחליט. בכל פעם שאני משתפת חברים במחשבות האלו אני מבינה עד כמה בת מזל אני. שהחברים שלי כל כך חכמים וכל כך נפלאים והם מלווים אותי ועוזרים לי לעשות ולחשוב. אני יודעת שבין היתר בזכותם הכל הולך להיות נהדר.

גם אבא שלי ושני האחים שלי נגלים לי פתאום באור חדש. לראשונה בחיים אני מנהלת איתם שיחות משמעותיות ועמוקות. שני האחים שלי הולכים לעמוד לידי בטקס. ההחלטה התקבלה אחרי שהבנתי שאני לא מסוגלת לעמוד בטקס החתונה שלי כשאמא שלי לידי. לא אחרי כל הדברים שנאמרו בינינו, לא כשהיחסים שלנו נראים כמו שהם נראים כרגע. לצערי נאלצתי לוותר גם על נוכחותו של אבא שלי שם – בכל זאת, לבקש מאבא שלי לעמוד לידי ולא לבקש מאמא שלי עלול להסתיים באחד מהשניים: ריב גדול בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות, או החלטה שתתקבל על ידה בו במקום, שלאחריה היא תעמוד לידי ותונצח שם בכל התמונות. זה כנראה יגרום לי לאכול את עצמי הרבה מאוד זמן על זה שלא אמרתי כלום, ויש גבול לכמה אפשר לוותר בחיים. אז האחים שלי יהיו שם לידי. הגדול מבין השניים אמר לי במפורש שלמרות שלא נורא קל לו לקבל את החיים שלי הוא אוהב אותי ויהיה שם איתי וישמח לעמוד לידי. הקטן לא היסס לרגע וענה בחיוב מיד כששאלתי אותו אם ירצה להיות בטקס לידי. 

אבא שלי התגלה כאדם מדהים. בכל כוחו הוא מנסה לפשר ולשפר, את המצב ואת התחושות. בפעם הראשונה בחיי הבוגרים אבא שלי אמר לי שהוא אוהב אותי. זה היה אחרי ערב שבו הסברתי לו את המצב המשפחתי ואת הנוכחים שבחרתי שיהיו איתי בטקס כתוצאה מכך. חשבתי שהוא נעלב מזה שהוא לא יהיה שם והתקשרתי אליו בבוקר שלמחרת כדי לבדוק ולתקן. "מה פתאום? ממש לא נפגעתי משום דבר", הוא אמר. "אם הייתי נפגע בוודאי שהייתי אומר לך". אני אסירת תודה לכל ההתנהלות שלו בעניין החתונה ואמרתי לו את זה. "ככה אני מתנהל כל החיים", הוא אמר. נכון, אמרתי, אבל עכשיו זה ניכר עוד יותר מתמיד. "את יודעת שאני אוהב אותך" הוא אמר בסיום השיחה וגרם לי לאהוב אותו עוד יותר. אני מרגישה קרובה למשפחה שלי וזו תחושה חדשה בשבילי.

וטיג'י. 

כבר כמה ימים שאנחנו לא עובדות כרגיל ורק סוגרות פינות שנשארו פתוחות. אנחנו מבלות את כל הזמן שלנו ביחד וכל יום כזה שעובר מבהיר לי כמה אני שמחה שאנחנו עושות את זה. אחרי כמעט שנה של מחשבות ותכנונים זה סוף סוף עומד לקרות. זה לא פשוט לארגן חתונה, אבל זה מראה לי שוב ושוב באופן מוחשי עד כמה אני שמחה וגאה להינשא לה. החיים שלנו לא הולכים להשתנות, כמו שלפעמים סוברים לפני חתונות, ואני מוכנה לחתום עליהם בדיוק כמו שהם מעכשיו ועד עולם. ולצד זה תמיד תהיה לנו החוויה המשותפת המדהימה הזו ביחד.

אני מתרגשת, משתפכת ולא יכולה לחכות. כנראה שככה מרגישה כלה יומיים לפני חתונתה...

לפני כשבועיים התרחשה סערה נוספת במסגרת יחסיי המעורערים עם אמא שלי, בעניין החתונה ובכלל. היא כתבה מייל ברוח הבאה שאני מביאה את עיקרי הדברים שבו:

"סיווני

אני כותבת מתוך דאגה וכאב, אני לא מבינה את הבחירה שלך, לא מקבלת אותה ובטח לא שמחה בה. אני מרגישה שחובתי להתריע, אבל אין לי שום כוונה לנתק ממך. אני אהיה למענך בכל מקום שבו תבקשי, אך לא מסוגלת להיות צבועה. אני מתקשה לקבל את טיג'י כבת זוג שלך, אך אין לי שום דבר נגדה או נגד הוריה שבטח כבר סבלו מספיק. הייתי מעדיפה שתחיי עם גבר ולא בטוחה שאת סגורה בעניין הזה. אני שבורה מזה שפתאום אחרי כל כך הרבה שנים הפכתי להיות חסרת חשיבות בעינייך ולא יודעת איך להתמודד.

אוהבת מאוד

אמא"

עניתי למייל הזה. בעצתה של טיג'י לא כתבתי את הדבר הראשון שרציתי. לא התחשבנתי על שום דבר מן העבר, רק הסברתי שאני כועסת ופגועה. הסברתי שלא הזמנתי אותה למפגש המשפחות כי היא בעצמה הבהירה במפורש שהיא לא רוצה להגיע למפגש כזה. הצבתי תנאי להגעה ולהמשך הקשר בינינו – היא לא תגיד יותר שום דבר שלילי על הקשר בין טיג'י לביני. לא בטלפון, לא פנים אל פנים ובטח לא במפגש המשפחות. הכל היה מאוד קורקטי ומכוון עתיד. בסופו של דבר השורה התחתונה הייתה שהשלמנו, לפחות על פני השטח. היא הגיעה למפגש המשפחות, ושם הסתבר קצת אחרת, אבל על כך בהזדמנות אחרת.

לפני המייל שנשלח כתבתי את מה שבאמת רציתי להגיד ולא שלחתי. כתבתי מתוך כעס ועלבון, אבל אני עומדת גם עכשיו מאחורי כל מילה שנכתבה. כתבתי הכל, את כל מה שאני חושבת ומרגישה. את כל מה שלא אמרתי לה אף פעם וכנראה גם לא אומר.

"אמא,

שתדעי שמעולם לא רציתי לדחוק אותך הצידה ואני לא רוצה גם עכשיו - אבל לא השארת לי שום ברירה.

כשהתייעצתי איתך לפני כמה חודשים על קיום מפגש משפחות לפני החתונה - אמרת שאת לא מעוניינת. כיבדתי את רצונך. מה הייתי אמורה לעשות? להתחנן?
חודש ושבוע לפני החתונה כבר אי אפשר יותר לדחות מפגש כזה. אין לי שום כוונה שיגיעו שתי משפחות זרות לחלוטין אחת לשנייה לאירוע שלי. אבל את לא רצית להשתתף, אז בחרתי לארגן מפגש כזה בלעדייך. זו לא הייתה הבחירה שלי, אלא שלך. הבעת אותה באופן די מפורש.

הבעיה היא לא שהבעת את דעתך ואת התנגדותך. הבעיה היא שלא יכולת להפסיק להביע אותה. זה הדבר היחיד ששמעתי ממך בכל השיחות, המועטות מבחירה, שלנו בחודשים האחרונים.
לפני פחות מחודש הייתה השיחה האחרונה שלנו. נמנעתי מלדבר איתך עד אז כי לא יכולתי לחלוק איתך שום דבר שקשור לחתונה - דבר מרכזי שקורה בחיים שלי כרגע - בלי לקבל הערות עוקצניות. ואני בסך הכל אנושית. גם לי יש רגשות וגם אני נפגעת.

התקשרתי אליך כדי לתת עוד צ'אנס, המאה בערך. ומה יצא מזה? סיפרת לי כמה זה אירוע עצוב בשבילך, אמרת באופן מפורש ששיקול הדעת שלי אינו תקין ולכן אני מתחתנת עם טיג'י וסירבת באגרסיביות לשמוע את מה שרציתי לספר לך לגבי ההכנות.

הרגשות שלי נמחקו לגמרי בכל האינטראקציה בינינו. נעלמו כלא היו. איך את לא מבינה כמה זה פוגע בי לשמוע כל הזמן את הדברים האלה? איך את לא מבינה שזה מה שגורם לי להתרחק? אני לא יכולה להמשיך ולהדוף אותך בכל שיחה כשאני באחת התקופות המאושרות בחיי, מארגנת אירוע שחשוב לי עם הבחורה שאני אוהבת. אני לא חושבת שזה מה שאני צריכה לעשות לפני החתונה שלי.

הבנתי את הרמז.
לא התקשרתי אליך יותר.
לא שיתפתי אותך בכלום.

הגדלת לעשות וסיפרת לאבא ולדור שטיג'י טרנסית. למרות שביקשתי ממך בפירוש לא, כי רציתי לעשות זאת בעצמי.
אבל הבקשה שלי כנראה נחשבת לאוויר. גם היחסים ביני לבין אבא וביני לבין דור אחי הם כנראה אוויר. כי הרשית לעצמך לדרוס אותם באופן בוטה. לקחת חוויה שלי, חלק החיים שלי ועשית בה מה שרצית.
חשבת פעם למה בכלל רציתי לספר להם בעצמי?
אני מניחה שלא. כי מה זה משנה. את רצית לספר וסיפרת.

הבחירה שלי היא שלי. שום דבר שתגידי לא ישנה אותה - קבלי את זה כעובדה.
את לא חייבת לשמוח בה אבל את בהחלט חייבת לקבל אותה, בניגוד למה שאת חושבת. כי לקבל את הבחירה שלי זה לקבל אותי.
טיג'י היא הבחירה שלי.
לא אילוץ, לא עניין נסיבתי, לא מקום שהגעתי אליו בטעות.
בחירה.
בלב שלם ובעיניים פקוחות.

מה אני אמורה בדיוק להגיד למשפט כמו "עד היום אני לא בטוחה שאת סגורה לגמרי בעניין הזה"?
איך בדיוק אני אמורה "לשכנע" אותך שאני לא רוצה לחיות את חיי עם גברים?
מה בדיוק אני אמורה להבין מזה שכמעט עשר שנים שבהן אני מעדיפה נשים באופן פעיל וגלוי הן לא מספיקות בשבילך?

אני מבינה מזה שאת עיוורת וחירשת. שכל השיחות שניהלנו בשנים האחרונות נעלמו לתהום השכחה. שכל הפעמים בהן שיתפתי אותך במחשבות שלי וברגשות שלי הפכו לשקופות. ואם הן נעלמו אז למה לטרוח? שום דבר לא ייצא מזה מלבד בזבוז זמן.

ניסיתי במשך הרבה מאוד זמן להפיג את החרדות שלך. לספר לך על החיים שלי, כמה שאני מוקפת אנשים שאוהבים אותי, שמכירים את טיג'י היטב ויודעים כמה שאנחנו מאושרות ביחד. אבל לא הסכמת לשמוע. בכל פעם שסיפרתי לך משהו כזה אמרת שאני טועה, שהם לא באמת אוהבים אותי ושהם חושבים שאני עושה טעות.

נכון. כי את יודעת כל ואת מכירה את החברים שלי יותר ממני. הרי את אפילו לא יודעת לנקוב בשמות שלהם.

את מזהירה אותי מפני דברים שאת בעצמך לא יודעת להגיד מהם. בעוד שאני חיה את החיים האמיתיים שלי ואני זו שעושה את ההתמודדויות שלה עם הסביבה בכל יום.
עם זה אני יכולה להתמודד. עם האנשים הקרובים אלי שיוצאים נגדי אני לא יכולה להתמודד. בסה"כ שלושה. את, סבא וסבתא.

עד שלא תתחילי להקשיב למה שאני אומרת לא ישתנה כלום. אני הקשבתי לכל הרפש שזרקת על טיג'י. שמעתי אותך קוראת לה יצור לא מוגדר ושוללת ממנה את כל האנושיות שלה. הקשבתי. ואת לא יכולת לעשות אותו דבר. אפילו שאני מעולם לא העזתי להגיד לך בדיוק מה אני חושבת על המעשים שאת עושה ללא כל מודעות, כי לא רציתי לפגוע בך.

חובתך היא לא לנסות לשנות אותי, אלא לסמוך עלי.
להבין שאני אדם בוגר ואני מקבלת את ההחלטות שלי בעצמי.
להבין שאת זו שגידלת אותי להיות אחראית ושקולה וככה אני חיה את חיי.

תמיד הודיתי לך על זה שקיבלת אותי כמו שאני ולא ניסית לשנות. שקיבלת את בנות הזוג שלי בברכה. בגלל זה אני מוצאת את עצמי מאוד מופתעת מהתגובות שלך. אני לא מכירה אותך ככה. התגובות שלך הן תגובות של זר, לא תגובות של האמא האהובה שלי שחשבתי שאני מכירה.

מצטערת. לא יכולה להיות איתך בקשר כרגע. לא יכולה לתת לך להרוס תקופה מאושרת בחיי. לא יכולה לחיות במגננה מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי. בבחירה ביני לבינך אני בוחרת אותי.

סיוון"

אני מרגישה שכל מילה של פרשנות מיותרת כאן, ולכן אעצור כאן.