ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

בדיוק שנה אחרי החתונה שלנו הודיעו אחי דור ובת זוגו מאי שגם הם מתחתנים. ביני ובין דור מפרידה פחות משנה וחצי, הם ביחד כבר כמה שנים, ולכן ההכרזה לא הייתה מפתיעה במיוחד. טיג'י ואני עוד לא הספקנו לאסוף את השברים מאז משבר האמון הגדול שנגרם בעקבות התקופה שלפני חגיגת הנישואין שלנו בעיקר עם המשפחה שלי, ובמרמור מהול בכל זאת בשמחה הרצנו ביחד תסריטים על מה יקרה. לא היינו צריכות לחכות הרבה זמן, כי האווירה הייתה מתוחה מספיק כדי שכל גץ קטן יעלה הכל בלהבות. כשבועיים אחרי הודעת החתונה המתקרבת הגיע מייל מאמא שלי. היי ילדים, משפחתה של מאי הזמינה אותנו לארוחת הכרות, הנה הפרטים.

שלוש, שתיים, אחת. פיצוץ גרעיני.

לא האמנתי למה שאני קוראת. רק שנה אחרי שאמא שלי הגיעה לארוחת המשפחות שלנו בעל כורחה והתעלמה מהוריה של טיג'י, רק שנה אחרי שאמרה במפורש שהיא נגד חתונות, הקרקע עדיין רותחת ובלי שום בושה היא שולחת לי מייל מתקתק על חתונה אחרת במשפחה? שיחת הפיצוץ הייתה קצרה והטונים בה עלו במהירות. צרחתי את כל מה שהיה לי להגיד על השנה וחצי האחרונה, וגם היא לא נשארה חייבת. החתונה הזו היא אי של שמחה עבורה, חוויה מתקנת אחרי החתונה שלי. כמה שאני אנוכית שאני לא יכולה לשמוח בשביל אח שלי ומעלה את הנושא עכשיו. מה פתאום מתנגדת לחתונות? היא התנגדה לחתונה שלי, ברור לה שעשיתי טעות ואני חיה חיים קשים, אין יום שהיא לא קמה בבוקר ומצטערת על זה. איך אני לא רואה את ההבדל בין שני האירועים?

רתחתי. הרגשתי כאילו המציאות נעלמת לי מתחת לרגליים ומשתנה לאיזה עולם אלטרנטיבי שאני לא מכירה את החוקים שלו. הכל משובש ואף אחד לא מרגיש חוץ ממני. מה עושים עכשיו? את המשך יום העבודה ביליתי בניסיונות כושלים להתרכז, לחשוב על דברים אחרים, לגרום לידיים שלי להפסיק לרעוד. אחרי כמה שיחות עם חברים טובים הבנתי שאני צריכה לקבל החלטה – מה הלאה. מה נעשה? נגיע לארוחה המשפחתית ונעמיד פנים שהכל בסדר ואין כאן אפליה מטורפת ביני לבין אחי? אני אצטרך להקשיב לבלבולי השכל חסרי הרגישות של אמא שלי? היה לי ברור שאת זה אני לא אוכל לשאת. קיבלתי שתי החלטות.

לארוחה הגענו. הלב שלי נחמץ למראה השמחה הרבה של כולם לכבוד איחוד המשפחות כמו שלא הייתה אצלי. כולם מתנשקים ומתחבקים ומחליפים מתנות. אותם אנשים שאפילו לא טרחו לבוא לחתונה שלי. אפילו ההצגה שלנו בפני המשפחה האחרת הייתה עקומה – "זו טיג'י, חברה של סיוון". חברה? היא אשתי. לא איזו חברה אקראית שבמקרה אספתי לצורך הארוחה. כדי להצליח לשרוד ולא להרוס לזוג שלשמו התכנסנו נעזרנו בבקבוקי האלכוהול. הם עזרו לי לפטפט ללא הפסק על החתונה שלנו. מתי היא הייתה, איך הייתה, מה לבשנו, איזה נעליים. שלא יהיה לאף אחד ספק שזה קרה ואי אפשר להתעלם מזה. מאמא שלי התעלמתי לחלוטין על אף שישבה מולי.

ההחלטה השנייה הייתה יותר קשה לביצוע, אבל הסתברה כדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. ניתקתי כל קשר עם אמא שלי. לא עניתי לה לשיחות, לא למיילים, לא התקשרתי בעצמי. אפילו לא ביום ההולדת שלה שחל שלושה חודשים אחרי שיחת הפיצוץ. גם מהסטטוסים שלי בשלל רשתות חברתיות חסמתי אותה. התעלמות מוחלטת. בהתחלה זה הרגיש רע. שאני מייסרת אותה אפילו בלי להגיד למה, שאני לא בסדר. אבל השלווה הנפשית שהשתלטה עלי בהקשר הזה באה די מהר. פתאום לא הייתי עצבנית לקראת השם שלה על צג הסלולרי. פשוט החלשתי ושמתי בצד, והמשכתי כרגיל. תחושת הרוגע שבה ארכבתי מיילים ממנה הייתה רבת ערך. סוף סוף הצלחתי לנטרל את הגורם השלילי בחיים שלי ולחיות אותם כמו שאני רוצה. די מהר היא הפסיקה בעצמה להתקשר.

חצי שנה עברה והחתונה התקרבה. נרקמה ארוחת משפחות נוספת, הפעם בבית הוריי. גם בארוחה הזו התעלמתי ממנה. רק בראש השנה חל שינוי ביחסים – אמא שלי הכינה לטיג'י ולי לוח שנה שמכיל תמונה משפחתית מהחתונה שלנו ומספר תאריכים חשובים, ביניהם יום הנישואין שלנו. זו הייתה מחווה קטנה אך מהותית, ובהחלט סימנה כוונת פיוס.

ואז הגיע ערב החתונה. מראש הגענו בידיעה שאנחנו הולכות ליהנות, לשתות הרבה ולא לדפוק חשבון לאף אחד. התלבשנו יפה, יצאנו מוקדם, הצטלמנו בכל מיני פורמטים ובעיקר אמרנו שלום להמון אנשים. ידעתי מראש שכל האנשים שלא הוזמנו לחתונה שלי יהיו שם - חברים של ההורים בעבר, הווה ועתיד, דודים טיפה יותר רחוקים (חצי משפחה טוניסאית - יש המון כאלה), ממש הפמליה במלואה. הערתי לעצמי הערות ציניות בלב וניסיתי להתמקד בזה שאני לפחות לא הייתי צריכה להטריד את עצמי בשאלה מי יישב עם מי, כמו דור שהתקשר להתייעץ איתי בסוגיה כמה ימים קודם לכן.

הייתה חתונה מהממת. גם בגלל המוסיקה והאוכל וכמובן הזוג – אבל גם בגלל שהישירות שלנו זימנה לנו לא מעט שיחות ותגובות מעניינות מאנשים. ראשונים היו בת דודה של אמא שלי ובעלה. לאמא שלי יש מעל 30 בני דודים והזוג הזה הוא אחד האהובים עלי. התחבקנו והתנשקנו ואז אמר שמשון "שמענו שמגיע גם לך מזל טוב". ישר הצגתי את טיג'י ועמדנו לשיחה קצרה ולבבית, שבמהלכה סיפרנו שאנחנו נשואות כבר שנה וחצי. הם אמרו שלהם סיפרו לא מזמן. "טוב, כנראה שהיו כמה דברים להתמודד איתם. תדעו שאנחנו אוהבים ומקבלים בלי שום בעיה". איזה תגובה מחממת לב זו הייתה. בסיום הערב דחק בנו הזוג להגיע במהרה לבקר אותם במושב הדתי בעמק יזרעאל שבו הם גרים.

אחר כך הייתה אמא של חבר של דור, מכרת משפחה ותיקה, שנפלה לחיקנו בחיבוקים חמים ואמרה שוב ושוב לטיג'י איזו בחירה מצוינת היא עשתה כשנישאה לי. אחריה באו זוג חברים של ההורים להגיד שלום. "בקרוב אצלך", אמרו השניים, ואני, בלי להתבלבל בכלל, אמרתי – אני כבר נשואה. תכירו, זו אשתי. את מבטי התדהמה היה קשה לפספס. חוויה דומה עברנו עם אחיו של סבי ואשתו. היא חיבקה אותי נמרצות ואמרה כמה כיף לראות אותי, ואולי אבוא להילולת רבי מאיר בעל הנס שהיא מקיימת אצלה מדי שנה. גם כאן סיימו השניים את השיחה בברכת "בקרוב אצלך", וגם כאן זכו לאותה התגובה.

גולת הכותרת הייתה כפולה. במהלך הריקודים הנמרצים שנמשכו עד שעות הלילה הקטנות ניגש אלי קרוב משפחה של הכלה, בחור חמד שהתחברתי אליו במהירות לפני כל בני המשפחה האחרים. בביישנות הוא הציג בפני בחור אחר ואמר – "תכירי, זה אלי, החבר שלי". הושטתי ידי לבחור והוא המשיך והדגיש – "חבר חבר", ואמר לאלי – "אלו טיג'י וסיוון, הן נשואות". החבר הביט בנו לשנייה ומיד חיבק אותנו בהתלהבות. "אתן הגיבורות שלי", הוא אמר. "שמעתי עליכן כל כך הרבה". המשכנו לרקוד ולהשתולל על הרחבה מחויכות מתמיד. האלכוהול המשיך לזרום וכל הדודים לקחו חלק הוגן בשתייתו. מתישהו ניגש אלי אייל, אחד מקרובי המשפחה שלי וביקש לדבר איתי בצד.

יצאנו החוצה אל הגשם שירד ומצאנו מסתור מתחת לאחד העצים. "אני מאוד שיכור", אמר אייל, "ולכן אני מסוגל לקיים את השיחה הזאת". הוא התחיל בזה שהוא מרגיש איום ונורא לגבי ההברזה הבוטה של סבא וסבתא שלי מהחתונה של טיג'י ושלי. הוא המשיך ואמר שברור לו שאני היחידה מהמשפחה שתקבל אותו, כי כל השאר אולי נחמדים אלינו בפנים אך מאחורי הגב אומרים דברים הרבה פחות סימפטיים. הוא חושב שהוא ביסקסואל, אבל עד עכשיו הוא היה רק עם בנים. הוא יודע שאחרי שהוא יספר למשפחה שלו לא יהיה לו בית. ישבנו די הרבה זמן ופתחנו את הנושא. אמרתי לו שלא משנה מה קורה – אנחנו שם בשבילו. סיפרתי לו על ההתרחשויות בגזרת משפחת הכלה. מתישהו הוא עצר את השיחה וביקש שנמשיך לדבר על זה כשהוא לא שיכור, אחרי החתונה. מאז זה עוד לא קרה, אבל אני ממתינה בסבלנות.

בסופו של דבר אני מרגישה שרק בשביל זה היה שווה. כל המריבות, היציאות האינסופיות מהארון, השיחות הארוכות, ההתעקשות על כך שאנחנו זוג כמו כולם ומגיע לנו יחס דומה. ההגעה הזוגית הבטוחה בעצמה ובמקומה, חוסר הרצון להסתיר את החיים שלנו גם בפני קהלים קצת יותר קשים. איזה תענוג זה לדעת שחבר'ה צעירים יותר ממש קרוב אלינו רואים אותנו ומתמלאים בטחון. יודעים שלא משנה מה יהיה, הם לא לבד ויש להם עתיד.

כשהתחלנו לחשוב על מה תכלול החתונה שלנו היה לשתינו ברור שהחלק החשוב באמת יהיה זה שיתקיים בארץ עם שלל חברינו וקרובי המשפחה. יירשם או לא יירשם בתעודת הזהות – מבחינתנו זה היה עוד עניין בירוקרטי להסדיר על הדרך. כשנתפנה, ואנחנו תמיד עמוסות מדי עבור בירוקרטיות, נטפל גם בזה. כך לפחות חשבנו. מהר מאוד גילינו שקשה מאוד להחליט לקיים טקס נישואין ולא לעשות שום ארגון או סידור לגביו, ומכיוון שמצאנו את עצמנו במרחק גדול מדי ממועד החתונה עשינו את הדבר היחיד שלא היה תלוי זמן וקבענו עם עו"ד כדי לברר מה הלאה.

מה שתכננו בשלב ההוא היה לברר האם נוכל לוותר על החלק שבו נצטרך לנסוע חצי עולם עד לקנדה, המדינה היחידה שמאפשרת נישואים חד מיניים לאנשים שאינם אזרחיה. ממש פה קרוב נמצאת קפריסין, או לחילופין פראג, ותהינו האם תהיה לנו אפשרות לנצל את העובדה שצירוף תעודות הזהות שלנו מאפשר לנו להינשא ככל גבר ואישה, סמוך למועד מסיבת הנישואין. כאמור (או ככתוב) עורכת הדין לא עזרה לנו בזה. או במשהו בכלל. עשינו כמה טלפונים. אף אחד לא ידע לתת תשובה ודאית. לא ידענו מה עוד נוכל לעשות, כשהמחשבה על כך שנגיע לקפריסין לחינם או לחילופין שמישהו יחשוב שזה הגיוני להתייחס לטיג'י כמו לגבר לא קסמה לנו. ויתרנו על הרעיון. החלטנו לרכז כוחות בארגון האירוע, ובינתיים בעזרת משפחה חדשה ישבנו, חשבנו ולבסוף חתמנו על חוזה חיים משותפים.

אחרי תום אירוע הנישואין הכיפי והמרגש שלנו, שהתעסקנו בו כמה חודשים טובים ברצף, התפנה לנו זמן לתכנן עוד כמה דברים. נגיד, ירח הדבש המשולש שלנו (שלושה ירחים, לא שלושה אנשים). שנה קודם לכן תכננו להגשים את חלום הטיול אחרי צבא של טיג'י ולנסוע לארה"ב. אבל אז אני התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי והבנו שאין שום היגיון בלהתחיל לעבוד ואז אחרי חצי שנה לנסוע לשלושה חודשים. הטיול נדחה בשנה נוספת על העשר שכבר עברו מבחינת טיג'י. נכנסנו לעניין בהתלהבות, בעיקר טיג'י שתכננה מסלול לתפארת. אני הייתי עסוקה בלסיים את התואר שלי.

המסלול התחיל בסוף ספטמבר וכלל עשרה ימים בניו יורק, טיסה ליוסטון, טקסס כדי לבקר אצל דוד רוני, אח של אמא שלי שגר שם מעל לעשור, ומשם נסיעה צפונה. לדוד רוני יש מגרש מכוניות ולב רחב, והוא השאיל לנו חינם אין כסף מכונית לצורך המסע. העוגן הבא שלנו היה הגעה לטורונטו קצת לפני הלואין בסוף אוקטובר, אז תכננו לבקר חבר ותיק של טיג'י פלוס בן זוגו ושלושת ילדיהם. משם תכננו לנסוע מערבה עד פורטלנד, אורגון שבחוף המערבי, כדי להגיע לשם בדיוק לחג ההודיה בסוף נובמבר. אז היה אמור להתחיל החלק הרגוע יותר במסע שלנו – נסיעה צפונה לונקובר שבקנדה כדי לבקר את ענבר ובעז ביחד עם נירה ואלי, חברותינו מפורטלנד. גולת הכותרת הייתה החתונה הבירוקרטית שלנו, כך קראנו לה, בנר ראשון של חנוכה.

ארגון החתונה הקנדית היה פשוט למדי. סיפרנו פה ושם לחברים מה אנחנו מתכננות, ושני זוגות של חברים המליצו לנו על אותה רשמת נישואין בונקובר – אן מור (Ann Moore). הם נתנו לנו את כתובת המייל שלה (שאשמח לתת למתכננות חתונה דומה), ומכיוון שהחתונה הייתה אמורה להתקיים בדצמבר והיה רק יולי לא הייתה שום בעיה לשמור את התאריך שרצינו. שעת הטקס נקבעה לשלוש בצהריים מאחר שכבר בארבע וחצי הייתה אמורה להתחיל השקיעה. הבית של רשמת הנישואין שוכן על האוקיינוס והיא הציעה לנו להשתמש בו תמורת תרומה לכיסוי ההוצאות. שמחנו להיענות להצעה. רשמת הנישואין גם הדריכה אותנו לגבי הדברים שנידרש לעשות לפני מועד הטקס.

חודשיים של טיול תקתקו בדיוק לפי התכנית. עברו עלינו שלל חוויות מעניינות עד שהגענו לביתן של נירה ואלי בפורטלנד. ביחד נסענו כחמש שעות בדרכנו לונקובר. יום לפני טקס הנישואין נסענו טיג'י ואני למשרד לסטטיסטיקה חיונית (בחיי!) כדי להוציא רישיון נישואין. הדרישות לנישואין בקנדה הן די פשוטות: אנחנו לא יכולות להיות נשואות, קרובות משפחה או מתחת לגיל 16. ממש לא אכפת להם מהו סעיף המין שכתוב בתעודות הזהות. גן עדן לנישואים. מצאנו את המקום בקלות למרות הגשם האינסופי בעיר, שילמנו מחיר מופקע על חנייה ונכנסו לבניין. המשרד היה ריק כשהגענו אליו. בלי תור בכלל. ניגשנו לגברת שמאחורי הדלפק והסברנו מה אנחנו צריכות. היא ביקשה מאתנו למלא טפסים ותוך עשר דקות היינו בחוץ עם הטופס הדרוש. היא אפילו וידאה שיש מי שיחתן אותנו. גן עדן לנישואים כבר אמרתי?

בבוקר החתונה הבירוקרטית נסעתי עם ענבר, נירה ואלי לחפש סופגניות. לחנוכייה דאגו ענבר ובעז, נרות אנחנו הבאנו כמו גם וויסקי קנדי מוצלח, וכל שנותר היו הסופגניות. מסתבר שגם בקנדה הרחוקה זוהי איננה מטלה מסובכת. המקום שהגענו אליו מכר סופגניות (ולא דונטס) והיו בו גם לביבות, פלטת שבת, פסטרמה של עוף טוב ועוד שלל מותגים ישראלים. טיג'י נשארה בחדר שבמלון. שתינו ידענו שהסתובבות רגועה ביום החתונה איננה אפשרות אמיתית לעצבים היקיים שלה. כשחזרתי לחדר כדי להתארגן לחתונה הופתעתי לגלות שטיג'י שוטטה קצת באזור, מצאה ספרית וייטנאמית והפקידה עצמה לחסדיה. התוצאה הייתה יפה והולמת לאירוע.

שתינו התלבשנו יפה ויצאנו לאסוף את כל החבורה המכובדת לכיוון ביתה של רשמת הנישואין. בשתי מכוניות חנינו ממש על האוקיינוס ונכנסו אל תוך הבית הגדול והמפואר. בדיוק שתי דקות לקח לנירה, הצלמת שבחבורה, להתחיל להזיז את הריהוט שהפריע לה, מה שגרם כמובן לרשמת הנישואין להחוויר. חשבתי לעצמי שהיא בטח לא יודעת מה נפל עליה. 6 אנשים, מתוכם 2 ישראליות, שני ישראלים לשעבר שחיים בקנדה, אמריקאית וחצי ישראלית חצי אמריקאית שחיה כבר עשור בארה"ב. התארגנו קצת והתחלנו את הטקס.

השמענו שיר שהבאנו אתנו. זה היה "היום" של אהוד בנאי, שהיה אמור לשמש כשיר שלפני הטקס בחתונה שבמועדון התיאטרון, אבל נשמט בשל ההתארגנות החפוזה שלפני. רשמת הנישואין הקריאה שיר ודיברה על משמעות הנישואין. אנחנו היינו כבר נשואות בעינינו, אבל זה עדיין היה נחמד. החזקנו ידיים, התבוננו זו בעיניה של זו והבטחנו לדאוג אחת לשנייה לשארית חיינו. אחר כך החלפנו מחדש את הטבעות שהורדנו מעלינו קצת קודם. התנשקנו והממונה על הלפטופ השמיעה את שיר הסיום – I've got a feeling של ה-Black Eyed Peas, גם הוא כבר כיכב במועדון התיאטרון. חתמנו על הטפסים – קודם אנחנו ואז ענבר ונירה, ששימשו כעדות. זהו, אנחנו נשואות על פי חוקי קנדה. סיימנו בהדלקת נר ראשון תוך שירה נמרצת של שירי החג, אכילת סופגניות והרמת כוסית וויסקי.

המשכנו במסע שלנו כמעט עוד חודש נוסף, וכשחזרנו הביתה חיכתה לנו תעודת הנישואין. כדי שנוכל להירשם כנשואות גם במדינת ישראל נשאר השלב הבא שטרם התפנינו אליו, כפי שמופיע במדריך לחתונה גאה בקנדה. ענבר תישלח אחר כבוד למשרד הקנדי לסטטיסטיקה חיונית ותוציא עבורנו אימות לתעודת הנישואין. לאחר מכן כנראה שהיא תצטרך לעשות את אותו דבר בקונסוליה הישראלית. אחרי שנקבל את כל המסמכים הללו נוכל להירשם במשרד הפנים כנשואות, וכל אחת מאתנו תופיע בתעודת הזהות של השנייה. כמעט שנתיים עברו מאז שחתמנו על חוזה החיים המשותפים ואני יכולה רק לשער מתי ייגמר פרק בירוקרטיות הנישואין בחיינו - אין ספק שהוא פרק חווייתי למדי.

2000 - הדירה הראשונה – קומונה בכפר סבא

ביום ראשון אחד בתחילת אוגוסט 2000 קמתי בבוקר, ארזתי תיק גב גדול וסגול שקניתי במיוחד למען המטרה ועליתי על קו 641 שנסע מנתניה, עיר הולדתי, לצומת רעננה. שם ירדתי מהאוטובוס והלכתי, בחורה שמנמנה למדי בחום של אוגוסט ובלחות של אזור השרון, עד לקומונה שלי בכפר סבא שבה התחלתי שנת שירות. עד אותו בוקר היא הייתה סתם דירה ישנה ודי מצ'וקמקת ששמחנו שהצלחנו למצוא במחיר הזעום שהקצתה לנו התנועה, ומאותו יום היא הפכה לחיים החדשים שלי. שם חלקתי חדר למשך חצי שנה ראשונה עם דורון ואז בחצי השנה השנייה עם ענבר, שניהם נהיו חבריי בנפש ומשמשים בתפקיד עד עצם היום הזה. יחד ניהלנו שיחות עמוקות בלילות וקמנו בבקרים להתנדב בגן הילדים בעלי הפיגור. הקומונה בכפר סבא הפכה להיות מרכז החיים והבית הראשון בחיים העצמאיים שלנו. ממנה יצאנו לפעולות התנועה שהעברנו, משם ארגנו הפגנות וחלוקות פלאיירים עם חניכים פעילים, שם נלחמנו מלחמת חורמה בחולדות שגילו את הכנסת האורחים שלנו ולשם חזרנו אחרי ישיבות מתישות במרכז התנועה.

שלושה שבועות אחרי תחילת השנה עשיתי קרחת. את המעשה עצמו ביצעה נירה, שהייתה הלסבית הראשונה שהכרתי בחיים האמיתיים, ושבה הייתי מאוהבת. עוד לא חשבתי על עצמי כעל לסבית דאז, רק השתעשעתי בתוכי בתחושות הנעימות שהקרבה לנירה עוררה בי. הקרחת בהחלט גרמה לי להיראות לסבית, ואולי היא זו שהובילה לכך שבערב אחד בנובמבר מצאתי את עצמי בחוף הים בבית ינאי מתנשקת עם בחורה. זו הייתה נגה, חברה של חברים מתקופת התיכון, שניסתה כנראה לרמוז לי נואשות שהיא מעוניינת בי. לא הבנתי שום דבר, או שלא העזתי להבין, עד אותו לילה בבית ינאי שבו נגה העזה קצת יותר ויזמה לראשונה מגע בינינו. דבר עצום ומרגש שממנו לא הייתה דרך חזרה קרה בחיים שלי באותו לילה, אך לצערי לא הבשיל לידי קשר כי נגה התאהבה עד מהרה בבחור אתו היא חיה עד היום. נותרתי שבורת לב ומלאת מחשבות.

2001 - הדירה השנייה – בסיס עובדה

שנת השירות נגמרה ואני התגייסתי לחיל האוויר. בשיחת השיבוץ שהייתה לי בתום הטירונות הציבו בפניי כמה אופציות לבסיס הקבע העתידי שלי. את שנת השירות ביליתי קרוב יחסית לבית הוריי וממנו רציתי להתרחק כמה שיותר. לכן בחרתי דווקא בבסיס עובדה, שהבטיח הרפתקה רחוקה ולא ידועה. ביום ראשון של השבוע שאחרי, אי שם בסוף אוקטובר של שנת 2001, אחרי שש שעות נסיעה בשלושה אוטובוסים, הגעתי מצוידת בתיק כחול וענק מלא בגדים וקופסאות שימורים לביתי החדש.

הוא היה בית קשוח הרבה יותר מהקומונה האהובה. בו נלחמתי במערכת כדי לשרת בתפקיד מעניין יותר וכשלתי. בו הלכתי קילומטרים על גבי קילומטרים בחולות המדבר שמסביבם כלום אינסופי ורציתי לברוח. בו התייאשתי ושקעתי לתוך עצמי, כלואה בארון המחשבות שלי על משיכה ובחורות שהסתרתי מכולם אחרי תגובה אחת שלילית ומייאשת. אבל במדבר גם למדתי מה זה חוסר אונים ויכולתי לו. התגברתי על הפחד שלי ממקלחות משותפות והשלמתי עם הגוף שלי, שסיים את השירות הצבאי עשרים קילו פחות מנקודת ההתחלה. שם התגברתי על התגובה השלילית הראשונה וחיפשתי תגובות אחרות, מחבקות, וגם מצאתי. שם הבנתי שזהו זה, אני אוהבת בחורות ועכשיו כל שנותר הוא לעגן את זה במציאות.

2004 - הדירה השלישית – יהושע בן נון

זה היה אמור להיות זמני, רק לארבעה חודשים. חברה מקבוצת הבנות הבוגרות של איגי שבה הייתי חניכה חיפשה שותפה שלישית לדירה בתל אביב עד סוף החוזה ולא מצאה. אני בדיוק התחלתי לעבוד כפקידת קבלה בחברת הייטק גדולה והרווחתי סוף סוף משכורת אמיתית. לבית הוריי חזרתי לכמה חודשים אחרי השחרור בלית ברירה, וביליתי את רוב הזמן החופשי שלי בתל אביב, עם תיק על הגב, מה שאפשר לי לישון אצל חברים כמה שיותר ולא להצטרך לחזור לנתניה. שמחתי על הרעיון למצוא לי בית משלי, גם אם רק לכמה חודשים.

בשבת שמשית אחת, לבושה בשרוואל וגופיה ורזה בעשרה קילו נוספים מתקופת השחרור, לקחתי את האוטו של ההורים לתל אביב. שם העליתי לחדר החדש שלי פוף, גיטרה, שידה קטנה וכהה מעץ ותיק לא גדול עם כמה בגדים. מזרון קניתי דרך מודעת יד שנייה והובלתי אותו על גג האוטו, לא קשור לכלום ומוחזק ביד ובכבלים של ההתנעה. בחדר שלי לא היו תריסים, אבל זה לא הפריע לי. הייתי חוזרת מהעבודה עייפה וצונחת על המזרון, בדרך מספיקה עוד להסתכל על החדר שסביבי ולהיות מאושרת. הרגשתי כמו לסבית בוגרת ומנוסה כשהייתי מגיעה לקבוצת הבנות ויוצאת למקומות גאים. בעיקר כשיכולתי לסיים את הבילוי ולחזור מאוחר בלילה בנסיעה קצרה באוטובוס או ברגל לבית התל אביבי שלי.

2004 - הדירה הרביעית – אשתורי הפרחי

ארבעת החודשים התארכו, ונשארתי בתל אביב בעקבות מערכת יחסים ואהבה גדולה לעיר. זו הייתה דירה במיקום מרכזי מאוד, מה שכנראה הסתיר ממני את איכות הדירה עצמה. המון מדרגות עד הקומה השלישית וחצי, רוח וגשם שנכנסו חופשי, ארון מתפרק שלא עזרו לו כל הברגים בעולם, זרם מים דליל שהפך כל מקלחת לפרויקט, ומה לא. גולת הכותרת הייתה נזילה אצל השכנים מלמעלה שאילצה את האינסטלטור לפעור חור בקיר האמבטיה שבינינו לבינם. שבוע שלם של מקלחות איטיות כרגיל בצירוף חשש להצצה.

אהבתי את בזל. אהבתי את הידיעה שממש מתחת לבית שלי מחכים לי סניף של גלידה וניליה, סושיה מעולה, ירקן, וכמה בתי קפה נחמדים. האהוב עלי מביניהם היה לולו, אותו כיניתי "הלבן" על שם הריהוט הלבן במקום. ראיתי המון הופעות בשנה הזאת, בערך פעמיים שלוש בשבוע. הכרתי אנשים חדשים ונהניתי מהחיים.

2005 - הדירה החמישית – אבן גבירול

הרגשתי כמו תל אביבית ותיקה. ידעתי כבר מה צריך לחפש בדירה והכרתי את האזור היטב. תל אביב הרגישה כמו משפחה. חברים טובים גרו איפה שלא הסתכלתי. יעלה שגרה עשר דקות הליכה ממני והיינו הולכות הרבה להופעות יחד, ענת שלמדה איתי גרה שני בניינים לידי והיינו נוסעות יחד לאוניברסיטה, רונה שהכרתי דרך דורון וגרה בבניין שליד ועוד רבות וטובות. כשהתחלתי ללמוד קניתי קטנוע והעיר הפכה לקטנה ומשפחתית עוד יותר. די מהר הייתי מעורבת בתאונה מצערת שהרסה את הקטנוע לחלוטין, אבל העיר המשיכה להיות ביתי.

אהבתי לעיר רק גדלה, אך מערכת היחסים שלי הלכה והתרסקה. כשחידשנו את חוזה הדירה בשנה השלישית כבר ידעתי שזהו. חודשיים מאוחר יותר ארזתי את כל חפציי לתוך ארגזים, שקיות ומכוניות והעברתי הכל לבית הוריי בנתניה. הספקתי לישון שם רק פעמיים, על הספה בסלון, לפני שהתחילה אופרת הסבון של טיג'י ושלי.

2008 - הדירה השישית – רמת גן

הכל קרה נורא מהר. בכלל תכננתי לשכור דירה משלי ולגור קצת לבד, אבל מצאתי את עצמי ישנה איתה, כל יום מחדש באופן לא מתוכנן. שלושה חודשים הסתובבתי עם תיק על הגב ועשיתי כביסות אצל ההורים עד שהיא אמרה "די עם זה. הרי את כבר גרה כאן, אולי תעברי באופן רשמי?". התחלתי להתחלק איתה בחשבונות ובטיפול בצמד החתולים, והבלגן שהיה שפוך בארגזים התחיל לנסוע בכיוון רמת גן.

זה היה הבית הכי ביתי שלי. שם צבענו את הקירות וסידרנו כמו שרצינו וקנינו חפצים של גדולים, שם אירחנו חברים למפגשים המוניים ושם תכננו את החתונה שלנו. הכרתי את השכנים ואת השכונה ואהבתי להיות קרובה מאוד לתל אביב אבל באזור עם חנייה. שנה לאחר שעברתי אליה התחלתי לעבוד בירושלים. כל יום התחיל בשעה פלוס בפקקים והסתיים בשעה פלוס לכיוון השני. הייתי עייפה ומותשת וחסרת זמן. דיברנו על מעבר זמני לירושלים, רק כדי לראות איך זה, אבל היה לי קשה לוותר על הבית שלי וגם הנסיבות לא התאפשרו. לפני חצי שנה נסענו לטיול ירח דבש של שלושה חודשים בארה"ב ובקנדה. את הדירה השכרנו לזוג עם שתי ילדות שהחריב לנו חלקים ניכרים מהחפצים. כשחזרנו היה ברור שאנחנו פורקות לצורך אריזה מחודשת.

2011 - הדירה השביעית – ירושלים

החל מלפני חודשיים אנחנו ירושלמיות. בשבוע אחד סגרנו את חיפושי הדירה וחתימת חוזה, בשבוע שלאחר מכן ארזנו בטירוף והובלנו את כל מטלטלינו. החתולים צלחו את המעבר בשלום ואנחנו התחלנו להתרוצץ בעיר הענקית והלא מוכרת כדי למצוא רהיטים ושלל שירותים. בחודש אחד הלכתי לאיבוד יותר ממה שעשיתי בכל השנתיים שבהן אני עובדת בירושלים. בחודש השני כבר התחלתי להכיר את כל הפינות הנידחות של העיר.

מתחת לבית שלנו יש יער. אנחנו גרות במעלה כביש מתפתל שמוביל להר. מזג האוויר קריר ונעים גם בימים חמים ואני מלאת התרגשות על החיים החדשים שהעיר הזו מאפשרת לי. היא לא דומה לכלום, ירושלים. הכל עובד כאן קצת אחרת, החל מהכבישים דרך האנשים ועד למקומות הבילוי. כל יום אני לומדת עוד קצת. במרחק של רבע שעה ממקום העבודה ושעה מאזור המרכז האהוב אני מוצאת לאט את המינון המדויק של כל דבר. הבית שלנו הולך ומתמלא בדברים יפים ואני מקווה שלא ירחק היום בו הוא יתמלא גם בילדים.

אחרי כל זה הגיע החלק שלנו. שתינו עבדנו קשה מאוד על כתיבה של משהו שמצד אחד לא יהיה ארוך מדי, אך מנגד יתמצת את הרגשות הרבים שלנו אחת כלפי השנייה ולקראת האירוע העצום הזה. לא הראינו אחת לשנייה את הכתוב, בניגוד מוחלט לנוהגנו ככלל. טיג'י דיברה ראשונה. היא סיפרה על גורלם המר של כל המקומות והאירועים שבהם התאהבנו אחת בשנייה (כולם נסגרו) ועל המסלול הארוך שעברנו מהרגע שהחלטנו להתחתן ועד עצם היום הזה – מהמפגש שבו סיפרנו לחברים שאנחנו נישאות, דרך הסכם הנישואין ותעודת הזוגיות, ועד איחוד שם המשפחה. היא המשיכה ואמרה כמה היא מתרגשת לחיות איתי, לדבר איתי ולהתווכח איתי (אחד התחביבים האהובים עלינו), וכמה אנחנו מאושרות וגאות בזוגיות שלנו. לקראת הסוף, בפסקה שגם כשאני קוראת אותה עכשיו מרגשת אותי עד דמעות, היא דיברה על הקשר הכמעט טלפתי שלנו. על היכולת הזאת שבחיים לא חשבנו שאפשרית, להיות שתיים שהשלם ביניהן גדול מסכום חלקיו. מזל שכל כך התרגשתי מעצם המעמד והנוכחים שלא לגמרי הצלחתי לקלוט את המשמעויות, אחרת העניין היה נגמר בבכי כבר כאן.

אחר כך היה תורי. הרגליים שלי רעדו כשהייתי צריכה לפתוח את הקלסר הלבן שבתוכו היו הדפים שכתבתי. פונט 18, רווח כפול, כמו שטיג'י לימדה אותי. הידיים התמקמו על הדפים כדי שלא יפלו. נשימה עמוקה. מתחילים. "נורא מתאים לי לשאת נאום חוצב להבות על זכויות להט"ביות, אבל אני לא אעשה את זה", פתחתי. סיפרתי שהמילים שלה היו הדבר הראשון שהתאהבתי בו. אחר כך התאהבתי בספונטניות. אחר כך בחיים המשותפים שלנו, עם ההרגלים שסיגלנו לנו, שמבחוץ יכולים אולי להראות מאוד תמוהים, אבל מתאימים בדיוק עבורנו. סיפרתי על הזוגיות הזאת שמחנכים אותנו אליה. זוגיות שהיא עבודה ושצריך להתפשר ולהשקיע בה. "בשום מקום לא כתוב שאת יכולה פשוט למצוא את הבחורה המושלמת. ולא מושלמת במונחים של עיתון "לאישה", אלא מושלמת במונחים של לסביות – בדיוק בשבילי". הסברתי שבשבילי לתאר את מה שיש בינינו כאהבה זה לא מדויק. הרי זה כל כך הרבה מעבר, ואת המילה המדויקת עוד לא המציאו בעברית. פאוזה קצרה. בהמשך הדף שלי הייתה כתובה מילת החיבה המשותפת שלנו אחת לשנייה. להקריא או לא להקריא? הרמתי את המבט וראיתי המוני אנשים. הורדתי את המבט והחלטתי ללכת על זה ולציין את המילה בקול רם. צחוקים נשמעו מהקהל. עכשיו כולם, כולל קרובי המשפחה והאנשים שעובדים איתי יודעים איך אנחנו קוראות אחת לשנייה כשאנחנו לבד.

סיימנו את הטקס בברכה השביעית מבין שבע הברכות המסורתיות, רק מנוסחת בנקבה יחידה ובנקבה רבות, ובהחלפת טבעות שבה כל אחת הקריאה משפט מהשניים שכתבנו ביחד. זהו, תם הטקס. אנחנו נשואות. ירדנו מהבמה ובמשך חצי השעה שאחרי חיבקנו וחובקנו, שמענו חוויות וסיפרנו חוויות, אחת לשנייה ובעיקר לסובבים. המשך הערב עבר עלינו בשמחה גדולה. רקדנו עד אבדן חושים ותחושה ברגליים – במיוחד במקרה שלי, שמסתובבת עד היום, יותר מחמישה חודשים אחרי, עם שטפי דם ברגליים למרות ההיערכות המוגברת (כלות, היזהרנה בנעליים שאתן בוחרות, יש דברים שקשה לשער לפני שעומדים איתן שעתיים). הזמן עבר נורא מהר, כל שעה עברה כמו דקה. ילדה מתוקה אחת בשמלה ורודה ביקשה לרקוד עם הכלה. היי, זו אני! הרמתי אותה ורקדנו עד שההורים שלה ביקשו אותה בחזרה. קצת שתינו (בעיקר טיג'י), קצת אכלנו (מצלחות מלאות כל טוב שהבריחו לנו חברים לחדר הכלה-כלה שלמעלה), ואחרי כמה שעות מעלפות של ריקודים בניצוח כמה מהחברים היותר צבעוניים ומלאי שמחת חיים שלנו, המועדון התחיל להתרוקן לאט לאט. ראשונים עזבו ההורים לילדים שהשאירו בייביסיטר בבית, אחריהם משכימי הקום, עד שנשארנו רק עם החברים הקרובים.

לאט לאט גם הם התחילו לעזוב, עד שנותר במועדון מספר חד ספרתי של אורחים והשעה הייתה חד ספרתית אף היא. כל השירים הקופצניים כבר הושמעו, והדיג'יי התחיל לנגן כמה מהשירים הבודדים שאנחנו בחרנו. שקטים, נעימים, ומזכירים לנו כל מיני תחנות בחיינו המשותפים. ב"הכל זה לטובה" היא התחילה לדמוע. הסתכלתי עליה והבנתי בדיוק למה. כל כך הרבה דברים קרו לנו בשנים האחרונות, וכל הזיכרונות וכל הרגשות התנקזו לרגע הזה בדיוק, שלי ושלה, רוקדות מחובקות לצלילים שאנחנו אוהבות, אחרי ערב של חיבוק אוהב שקיבלנו מכל מי שאנחנו מכירות. ב"הריקוד המוזר של הלב" היא כבר התפרקה לגמרי. הסתכלתי עליה ככה, בוכה ויפה, ואהבתי אותה כמו שלא חשבתי שאפשר. נשארנו לבד על הרחבה, מסביבנו כבר הפכו את הכיסאות. היחידים שנשארו היו דורון, שתיעד את הרגע במצלמת הסלולרי שלו, וכמה חניכים של טיג'י. אחד מהם עמד קרוב אלינו ופיזר עלינו עלים של פרח, אחד בכל פעם, כשרקדנו ככה, צמודות. הערב אמנם נגמר בבכי, אבל למעשה הבכי רק התחיל.

חזרנו הביתה בידיים עמוסות. מה שעניין אותנו בעיקר היו המגשים עם שאריות האוכל. ערב שלם בקושי הצלחתי לדחוף אוכל לפה מרוב התרגשות, ועכשיו הגיע הזמן לפצות על זה. בחמש בבוקר חיממנו כמה קבבים והתיישבנו על הספה. היא כבר הפסיקה לבכות, ועכשיו אני התחלתי והיא הצטרפה בקלי קלות. בכינו עד שהלכנו לישון. למחרת קמנו ובכינו, וגם ביום שאחרי, וגם ביום שאחרי. בכל פעם שחשבנו על משהו שקרה בערב הזה הברזים השתחררו לגמרי. אני לא יודעת אם זה קשור לחתונה, אבל מאז, בכל פעם שאני בחתונה, אני נורא מתרגשת. ובכל פעם כשאני חושבת על הערב הזה אני נורא מתרגשת. וגם עכשיו כשאני כותבת. ובכל פעם כשאני חושבת כמה מזל יש לי שהאישה המדהימה הזאת חיה איתי ואוהבת אותי ואני אותה, ובכל פעם כשאני חושבת על התכניות הנהדרות שעוד יש לנו לחיים המשותפים שלנו, אני פשוט לא מצליחה אחרת – זה תמיד נגמר בבכי.

שבוע החתונה עבר עלינו ברגשות מעורבים ובעיסוקים מגוונים. מצד אחד היינו עסוקות חלק גדול מהזמן בסידורים אחרונים הקשורים לחתונה. נענו כל הזמן בין מדידות אחרונות של השמלות, אישורי הגעה, ביקורים אצל שיננית וסַפָּר וקניית שרשראות, עגילים, נעליים נוחות (בשבילי) וסוכריות גומי. מצד שני, שתינו היינו בחופש מעבודה, מה שאפשר לנו להתרכז בנוסף גם בדברים אחרים. למשל בנירה, חברה טובה שבאה במיוחד לחתונה מארה"ב, ושמחנו לבלות הרבה איתה ועם זוגתה. שתיהן גרמו לנו להרגיש צעירות כמו שלא הרגשנו לאחרונה וישבו איתנו ביותר פאבים בשבוע אחד ממה שיצא לנו בחודשיים שלפני. נירה ואלי המקסימות התרגשנו איתנו מאוד, ביקשו כל הזמן לשמוע עדכונים, וגרמו לנו להתרכז בעיקר (החתונה) ולא בטפל (הסידורים).

חוץ מנירה ואלי היו עוד דברים שעזרו לנו ליהנות, ובמיוחד אחד ספציפי. כשזוג סטרייטי מתחתן, כולם יודעים שהחתונה היא הרבה פעמים גם בשביל ההורים והמשפחה ולפעמים קצת שוכחים לבדוק מה הכלה והחתן רוצים. בשביל זה בדיוק, זה ההימור שלי, המציאו את מסיבת הרווקות ומסיבת הרווקים. סיטואציה שמטרתה לשים את בני הזוג במרכז ולגרום להם שמחה ושעשוע. אצלנו זה קצת שונה: קודם כל, כי אנחנו ממש לא זוג סטרייטי. שנית, ארגון החתונה שלנו היה שונה מהותית מאחר שבעיקר היה חשוב לנו לעשות מה שאנחנו, ולא אף אחד אחר, רוצות. שלישית, הקונספט של מסיבה נפרדת שלי ומסיבה נפרדת שלה נראה לנו מופרך מיסודו, אבל רצינו בכל זאת לעשות מעין אירוע מקדים. ולכן התכנסנו לחשוב על רעיון אחר שיהיה לנו נחמד וכיפי.

זה היה סשן חשיבה קצר במיוחד. מה אנחנו הכי אוהבות לעשות ביחד? לארח חברים בביתנו הקט ולאכול, ובמיוחד את השילוב בין השניים. במסורת היהודית נהוג בעדות מסוימות לעשות שבת חתן, ויש עדות שבהן עושים במקביל גם שבת כלה. אז לא שאנחנו מסורתיות במיוחד, אבל זה רעיון נחמד לו רק היה לו טוויסט גאה. כאן באה לעזרתנו דרקונית. מה אפשר לעשות עם הרעיון הזה כשיש שתי כלות? כמובן, שבת כלות! חיש מהר ארגנו רשימה של אוכל יהודי בעזרתו האדיבה של גוגל, ארגנו רשימה של סרטים שאנחנו אוהבות בעזרת הזיכרון של טיג'י ואצנו לסגור את הפרטים האחרונים. בסופו של דבר אכן היה אירוע משעשע, בו שכנו זה לצד זה בין היתר הנסיכה הקסומה, הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר, כבד קצוץ, איקרה, דג מלוח וקיגל. זו הייתה אתנחתא מבדרת שהפיגה קצת את הלחץ המתון ששרה עלינו.

שתינו היינו קצת לחוצות משתי סיבות: הראשונה, כל הסיטואציה המשפחתית הייתה טרייה למדי, ובמסגרת המריבות שמבטיחים לכל זוג שנישא גם אנחנו רבנו על הנושא הרבה. רבנו אחת עם השנייה וכל אחת עם משפחתה, ואז חזרנו עם דיווחים חדשים לריב שוב אחת עם השנייה. זה לא היה נעים במיוחד, אבל בין ריב לריב בכל זאת הצלחנו לבלות וליהנות ביחד ולהיזכר כל פעם מחדש למה בכלל אנחנו כאן. הסיבה השנייה שעוררה קצת מתיחות הייתה הטקס. הזכרתי באחד מהפרקים שביקשנו מדמות ציבורית ידועה (לצורך הנוחות נקרא לה מ"ם) לערוך את טקס הנישואין שלנו וקיבלנו הסכמה עקרונית. מאז הספקנו כבר לשבת עם מ"ם, לגלות דמות אינטליגנטית ומרתקת, לחשוב הרבה בעזרתה ובאופן עצמאי על מה נרצה שיהיה בטקס ולקבל כמה החלטות: שכמה חברים וחברות ידברו בטקס, מי יהיו הנ"ל, שאנחנו נקריא דברים אחת לשנייה, מה יהיה סדר הדברים המשוער - וגם שנרצה שהיא תגיד כמה דברים מקדימים.

שבוע לפני החתונה הכל היה סגור. החברים והחברות הדוברים בטקס קיבלו מיילים מפורטים והתחילו לעבוד על הדברים, אנחנו כתבנו טקסטים ולא הראינו אותם אחת לשנייה (בפעם הראשונה ביחסינו) והכל התחיל להתגבש ולקבל צורה. הכל, מלבד הדברים שמ"ם הייתה אמורה לשאת... שתינו נלחצנו קצת מהעניין, בעיקר כשניסינו להשיג את מ"ם בטלפון ללא הועיל. יומיים לפני החתונה, כשטיג'י כבר עשתה חורים בכל הקירות בבית מרוב היסטריה, קיבלנו גרסה ראשונה של הדברים. מאותו רגע ואילך אני הייתי רגועה לחלוטין, סמוכה ובטוחה שהטקס יהיה לרוחי. טיג'י דווקא הייתה מאוד לא רגועה – היא בניגוד אליי, שדוחה המון דברים לדקה התשעים, לא מסוגלת לעשות דברים ברגע האחרון וצריכה מרווח נשימה גדול מספיק. הכל נסגר פלוס מינוס ביום שלפני החתונה, אך למעשה עד הטקס עצמו לא ידענו במדויק מה הולך להיאמר.

את יום החתונה עצמו היינו נחושות בדעתנו להעביר ברוגע ככל האפשר. קיווינו שנצליח לישון בלילה שלפני כמו שצריך ותכננו לפצוח בארוחת בוקר בשעה שתאפשר לנו לא להיזרק מהמיטה מוקדם מדי. היעד: מסעדה נחמדה בשם "טאטי לופט" שממוקמת ביהוד ושאנחנו סועדות בה לא מעט (וממליצות עליה בחום). אספנו את אחותה של טיג'י ואת דורון חברי הטוב, שנבחר ברוב קולות לבלות איתנו את היום כולו, ושמנו פעמינו לעבר היעד. אכלנו, שבענו, נסענו הביתה לנוח וקנינו עיתון כדי שיהיה לנו איך להעביר את הזמן בשלבי האיפור וסידור השיער העתידים לבוא. בעיתון ציפתה לנו הפתעה: לא אחת, אלא שתי כתבות גאות! האחת על הומואים דתיים והשנייה על משפחות שבהן יש שני ילדים להט"בים. לא יכולנו שלא לחשוב שמישהו במערכת העיתון חשב עלינו...

כל נושא האיפור והשיער היה דיון שניהלנו ביחד ובעיקר ניהלתי עם עצמי לאורך התכנונים. מצד אחד, אני לא מתאפרת כמעט בכלל ביומיום. מצד שני, זה אירוע חגיגי בהחלט ואני רוצה להיראות במיטבי. מצד שלישי, אולי אני יכולה להיראות במיטבי גם לא על פי סטנדרטים מהסוג הזה? בסופו של דבר החלטנו שתינו ללכת על איפור מינימלי ככל האפשר וסידור שיער פשוט ככל האפשר. נסענו לסשן ארוך ומייגע בן ארבע שעות, שממנו יצאנו טיג'י ואנוכי עם שכבת האיפור העבה ביותר שהייתה עלינו אי פעם והמון ספריי לשיער, אבל בהחלט מאוד יפות ומוכנות לחתונה שלנו. אין ספק שהשקענו הרבה מאוד זמן ואנרגיה בלהיראות קז'ואל... בסופו של דבר אמנם נראיתי נשית יותר מהרגלי, אבל כמו שאמר לי חבר כמה שבועות אחרי החתונה ועשה לי את היום: "היה נורא משעשע לראות אותך עם שמלה ואיפור ושיער מסודר, אבל עם שפת גוף בוצ'ית לחלוטין".