חזרתי הביתה, מותש. הזמן חולף על פני ורק היום הבנתי את זה. הייתה בי תמימות פעם, החשבתי את הגוף שלי כטהור. נראתי לעצמי כמישהו ששווה לשמור, והנה אני עכשיו, כמו בובת חוטים של כולם. הלכתי ברחוב שמוביל לבית שלי, ועם כל פנס רחוב שהאיר את פני הבנתי יותר ויותר שאין לי אפילו לא שמץ של מושג מה אני עושה עם החיים שלי. איחרתי הביתה בשעתיים וחצי, ותהיתי אם ישימו לב. ואז ראיתי מרחוק, את השכן שלי, שזוף עם חולצה צמודה אפורה שבדיוק החנה את האוטו. הוא תמיד לבש חולצות קצרות צמודות, גם בחורף, ותמיד היה נורא שרירי. אני רואה אותו בגינה שלו לפחות פעם ביומיים מזה שנים, והוא תמיד שואל אותי לשלומי. תמיד, בלי לפספס פעם אחת. הרמתי את היד בעצלות לשלום, והוא חייך אליי. ''למה אתה כל כך חתיך היום? חזרת ממסיבה?'' לא רציתי שהוא ירכל עם אמא שלי על מה שאני עושה בלילות אז הנהנתי בחיוך ועליתי הביתה. רק אז יצא לי להבין, הוא באמת נראה טוב. שנים שאני גר לידו, ורק עכשיו הבנתי עד כמה שהפנים שלו יפות, אפילו השיער המאפיר מחמיא לו.
כן, שכחתי לציין. אני מתחיל להימשך לשכן בן החמישים שלי, אותו האחד שמגדל שמונה ילדים ונשוי באושר (בקושי שומעים מריבות).
זה גרם לי לחשוב על כמה יהיה נחמד אם הוא ינשק אותי. רק פעם אחת, ולא נדבר על זה ולא כלום, כי בניגוד למה שהתגלה כמרבית החברות שלי - אני לא אוהב לדבר על דברים כאלה. שיהיה מיוחד, שישאר יפה כמו שהוא. ואז החיוך עם השיניים המושלמות שלו אלי בכל בוקר יראה גם משהו נוסף, ואני אוכל לחזור הביתה עם סוד מתוק בלב.
אני כבר לא רוצה סטוצים. אני גם לא רוצה חבר - אני רוצה רומן עם מישהו. לא עם השכן שלי כי הוא אבא נהדר ויש לי סוג של מצפון (ושאריות של רגשות אשם על עצם הפנטזיה) אבל עם מישהו אחר, אולי קצת יותר קרוב לגיל שלי. שנראה טוב, עם שרירים שבולטים מהחולצה הצמודה. אני יודע שאני נראה טוב, שלוש בנות התחילו איתי היום והן לא נראו כזה נורא. אז למה אני לא מצליח למצוא לי אחד?
לחברה שלי יש חבר חדש. והוא נראה מדהים, כמו שחקן קולנוע. בנתיים היא לא מספרת לי כלום, אבל אני כל כך רוצה שתתאר לי מה הם עושים ביחד. כי לבקש ממנה את הטלפון שלו נראה לי פשוט לא מנומס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I Am a Nightmare