אם אנשים ירוקים היו בוכים דמעות צהובות.?

אז... ישרא לא מאפשרים לי לבנות בלוג נוסף :( 

כלומר הם מניחים לי, די בהזמנה, למלא היטב את כל שורות הפרטים ומאשרים זאת- עד לשלב בו עליהם לשלוח את קוד האישור הסופי לאימייל שלי, שהזנתי פעמיים כנדרש ולאחר מכן החלפתי שוב ושוב בסירובם... 

אני לא רוצה לומר שהתחלתי פרק חדש בחיי, מאחר ובהקשר זה יתפס כסיבה לבלוג נוסף תחת זה- שלא אסגור ככל הנראה ברם לא נדמה לי שאוסיף לעדכן... מצד שני גם ביומניי הישנים ביותר אני שבה לעיתים וממלאת עמוד. אני תוהה שמא המשפטים האלו שאני מתחילה אולם לעולם אינני גומרת- אלא לעיתים נדירות- הם סיבה למבושה או רצון לשינוי... ואולי בכלל עלי להוסיף ולאהוב זאת, מאחר וזו אחת מתכונותיי הבלתי ניתנות לערעור- משהו שהיה בי ויוסיף להתקיים בי עד שלב מסויים... והוא יבוא לבדו. 

בטבעיות.

אני אף פעם לא טבעית אך תמיד נוהגת כך, גם בתוככי עצמי. ואני לא בטוחה שאיש יבין את המשפט הזה לשורשו, כולל אני, מאחר והפעם באמת לא נדמה לי שהוא באמת נכון ומכיל בתוכו משהו מדויק. משהו ישר... אולי אף לא שמץ של דיוק. ובדיוק אינני מתכוונת לבהירות (הבהרה? בירור? אינני בטוחה. מאז ומתמיד היה לשון בין המקצועות ה"חזקים" שלי, בשנה האחרונה התחלתי לקבל בו שישימיות שהלוואי והיה בכוחי לשנות ועתה... אוקיי המשפט הזה באמת יצא מסורבל מאוד.) 

ואולי אני כלל אינני צריכה להחליף בלוג. כלומר רוצה. כי על אף הפיתוי, וההתחלה החדשה.... היכולת לכתוב דברים ולא להישפט על סמך פוסטים קודמים או שלל דברים אחרים ש... חרף היכרותינו הדלה אך עמוקה, 

עדיין יש קסם בהיכרות הארוכה הזאתי. בתמונה שייתכן ומתחשק לי מאוד לשבש ולהסתיר, אך מפני מה... ממי... שהרי היא קיימת עבורי.

מאסתי בכתיבה על דייב ובהתרפקות על מה שהיה ואיננו עם נווזיש (כלומר היה לי ונותר בי אך תודה לאל שכזיכרון רחוק ממנו עם נווזיש... אני כלל לא בטוחה בהימצאותו בסיטואציה וזה מורכב ואיננו נתון כעת לפישוט. כלומר איננו רצוי. הוא מתחסד מדי ואינני עומדת להפשיטו... אוקיי הגזמתי עם המטפורות והשטויות. בכל מקרה..) אני נהנית מהכתיבה. אינני בטוחה לחלוטין כי איש פרט לי נהנה ממנה, ואם כן זהו קהל מצומצם. בעבר נהגתי לכתוב עבור אנשים... ולי אני עוד עושה זאת, גם בבלוג (גם ביומן... התכוונתי. פתאום שמתי לב למילה שרשמתי במקום.), שכן...

אהבתי להפשיט דברים עבור הקורא, בסיפורי נהגתי לכלול הסברים או לפחות לדאוג לבהירות מסוימת שישנה. כיום אני מוצאת את הקסם דווקא בשתילת רמזים ובהתעלמות גורפת מעשייתי זאת, אף אינני בטוחה תמיד בהיות הרמזים ברורים למי שאינו הקול התוך ראשי אבל... אולי זה סוג של אתגר. חברים לי אנשים שבאמת ובתמים מוכנים להילחם עליי. שרוצים בשמיעת מחשבותיי. 

לראשונה מזה זמן רב נדמה לי שאחדול מלחפש זאת בתחום הרומנטי.

דייב לאחרונה שבר את גב הגמל. ועל אף שבין שנינו אני ילדת המדבר המזרח תיכונית (והוא אינו מניח לי לשכוח זאת), בהתייחסותי זו אני דווקא מדברת עליו. הוא חיבל בעצמו. הוא זה שאיננו אוהב עוד את מחשבותיי הכמוסות והלכן, באם אהבן מעולם, ואינני מאשימה אותו חלילה... פשוט מתנתקת מכל העניין. לא רוצה, זה בסדר גמור, אני מודעת היטב לכך שמעטים ירצו ואולי זה הקסם שלי. או אחד מהם. אינני מזון להמונים. 

יש לי היכולת להינות מקשרים מעטים ואמיתיים. ואם הקשר אמו עיקרו בדברים אחרים זה גם נחמד, שהרי אינני פנים אחידות ושחור או לבן. ולא מאוד אכפת לי מהנימה הסנובית שבה ייתכן וישתמע כי כל זה נאמר, שהרי לא זו הנימה שבתוכי, אני באמירותיי אינני מבטלת קיום זה באנשים אחרים או למעשה מתייחסת לכל דבר פרט לעצמי... וזה אגואיסטי, וזה סלף-םפוקסד וזה אמיתי. 

***

המון התיחסויות וסתירות לקטע הזה קמותך כרגע בתוכי... אני אקבל את הקטע כקטע ואשמור אותן לפחות עתה לעצמי.