סופרנובה הוא השלב בו כוכב קורס לתוך עצמו | זה סיפור הקריסה שלי

מי שקורה ולא יודע מה זה בולמיה, אז אפשר להכנס להתקף אכילה, שאוכלים ב-10 דקות כמות שגורמת לבטן שלכם לכאוב, קלוריות של יום, אפילו שבוע לפעמים! ואז פשוט רצתי להקיא.. הייתי חייבת לצאת מהבית אז לא הקאתי הכל. ככה שוב בארוחת ערב, אכלתי אכלתי אכלתי והקאתי.

אני לא רוצה את זה, אני לא אוהבת את ההקאות וזה גם לא פתרון קסם אני לא מקיאה את כל מה שאני אוכלת. מחר אני נמצאת מחוץ לבית כל היום אז אני מקווה שאני אצליח לצום. אני מרגישה שאני מאכזבת את קהילת הפרו-אנה שאני לא מצליחה לצום יותר מ-20 שעות, אני חייבת להצליח מחר! ><

היום הלכתי לבצפר פעם ראשונה כבר שבועיים, היו כמה שהיו נחמדים אבל כבר לא עושים מזה ביג דיל, אני שונאת את כולם. אני מקווה לעבור כמה שיותר מהר אני שונאת את המקום הזה כ"כ!

שיקרה כבר משהו טוב! משהו, כל דבר! חברים חדשים, בן חמוד, מסיבה, ירידה במשקל, יום משפחה... כל דבר יתקבל בברכה כי נראה שדברים רעים באים עכשיו בכמות אינסופית ואפילו דבר אחד טוב לא קורה.

אני כ"כ נגעלת מעצמי, מכמה שאני אוכלת. אני חיייייייייייייבת להצליח לצום, חייבת!

השמנתי וגם ירדה לי מסת שריר מלשכב בבית חולים.

עוד מעט יבוא המכנסיים הקצרים והגופיות, ואחריהם בגדי הים ואני פשוט אקבור את עצמי אז כדאי להתחיל להתכונן..

אמא עדין הרבה אצל סבא, גוסס עדין.. שימות כבר ויפסקו לו הכאבים, והזמן שכולם צריכים לבלות איתו, והכסף שצריך להוציא עליו.. שיגמר ונוכל לעבור הלאה כי זה כבר לא הסבא שלי, זה פגר מחובר למכונות הנשמה.

כל הפוסט הזה נכתב במין להט כזה, אחרי הפוסט האחרון שפתאום קיבלתי תגובות יש יותר הרגשה של אכפתיות, הרגשה שלא יוצא לי לקבל הרבה לאחרונה.. אז אם באלכם קצת להפגין אכפתיות, או אפילו להעיר משום, על הסגנון המוזר של הכתיבה שלי אני אשמח, רק לדעת שאני לא מדברת לעצמי..

תקופה מוזרה, אני לא יודעת מה אני רוצה, משום דבר. לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, לא יודעת מה באלי לאכול, לא יודעת מה באלי ללמוד, לא יודעת אם אני רוצה חבר ואיזה, לא יודעת איזה חברים אני מחפשת, לא יודעת איזה תחביבים באלי לשמור, לא יודעת אם אני רוצה לעבור לפנימיה, לא יודעת אם אני רוצה יחס קרוב עם המשפחה... הכל קשה, הכל ביחד.

הפצע ביד מתחיל להגליד, מצטרף לכל הצלקות האחרות של ההשחתה העצמית המתמשכת שלי.

אני מקווה שזה פעם אחרונה, שאני אעבור ואני ארזה ואני אתאהב ואני אהיה פופולרית ואני אלמד ואני אצליח והכל יסתדר ואני אוכל לשים הכל מאחורי. אני מקווה שזה לא ישמע לי כ"כ כמו בולשיט ><

סבא גוסס, אמא מתחרפנת, אבא מתנהג כמו שיכור, אח שלי עושה מה שבאלו, אני שוכבת במיטה ובוכה. 

לא אכלתי היום כלום, ואני גם לא מתכוונת. אני לא רוצה לאכול יותר בחיים. אני רוצה למות מרעב.

זה הפוסט האחרון שאני כותבת, כי נמאס לי לכתוב לעצמי, אני יכולה לדבר אל עצמי גם בראש שלי ולא סתם לתלות את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

הבלוג הזה הוכיח לי כמה שלאף אחד לא אכפת.

כל פעם אני חוששת מה אם מישהו מהחברים שלי יראה את זה.. "חברים" אני אומרת... אנשים שנחמדים אלי כל עוד אני חייכנית ומקובלת אבל ברגע שאני צריכה עזרה הם הולכים.

כולם אותו דבר.. או שאני דוחה את כולם. אולי אני אותו דבר, אולי אי אפשר להתמודד איתי. לא יודעת כבר,לא אכפת לי.

כשיבוא לי להתאבד אני אגמור את זה כי נמאס לי לחשוב על כולם לפני.

אני חושבת על שבוע הבא משהו כזה, לתת לעולם להראות לי שאולי משהו טוב עוד יכול לקרות.

זה יהיה מצחיק להתאבד ב-1 באפריל, יש לעולם עד אז להוכיח לי שנוכחתי חשובה לו.

אם לא, אז ביי ביי.

ושוב, אני מבטיחה באוויר, כי אף אחד לא מקשיב. בסדר, אז זה חוזה שלי לעצמי. אני אחזור לפה עוד שבוע, ואראה מה הבטחתי לעצמי.

אם אני אקרא את זה עם חיוך, כנראה שיש עוד בשביל מה לחיות.

אם לא, אז אני אלך ואסיים את זה, כי אני דוחה את זה כבר יותר מדי זמן.

אני מרגישה את הסוף, וטוב לי עם זה.

הייתי כ"כ קרובה לכושר שרציתי, והתחלתי להתחטב, אבל לא, הגורל חייב לירוק לי בפרצוף.

נמאס לי שכל פעם יש מכשול אחר בדרך שלי לאושר.

כי זה כל פעם יהיה מכשול אחר, אף פעם לא יהיה אושר.

ושוב, אפחד לא קורא את זה, אני לבד, פאק אני פשוט לא שפויה.

נמאס לי לצעוק, לצרוח, לבכות ולהתחנן שיעזרו לי.

אני לא צריכה עזרה, עכשיו אני שלמה עם זה.

ועכשיו נשאר רק להשלים עם המוות...

אני רוצה לרעוב עד שאני אמות, זו התוכנית שלי בנתיים. למות מרעב...זה גם לא כואב בסופו של דבר.

מחר מתחילה צום. מבחנתי אני לא נוגעת בכלום עד ארוחת ערב ביום ראשון.. אחלו לי בהצלחה ^^

כן, אני מדברת אליכם הקולות שבתוך הראש שלי, כי לאף אחד אחר לא אכפת..