זה כמו ולנטיין הקדוש בחנות הסוכר והממתקים
וכמו המרמלדה על הרצפה מכוסה כתמי הדם
עם כל היין והקוקטיילים לא תשב יותר
והדברים עם כולנו ומלכתנו החזקה
שמחפשת זיון בחינם אבל אין אף אחד באיזור
והחיים הם רק קערת דובדבנים למכונת המזון
חטיפת הרכבת התחתית 1...2...3... 1...2...3...
[תרגום חופשי של הבית הראשון בשיר "1...2...3..." של המכשפות]
=====================================
לפעמים זה נראה כאילו אין מקום לשבת ולהיות בו באמת לבד.
גם בשמונה בבוקר בגן שעשועים יש אנשים. במקרה של איפה שאני גרה- זוג וכלבה שעושים יוגה.
ניסיתי לנגן אבל אני לא מסוגלת בימים האחרונים...
ניסיתי לשיר לעצמי אבל אני לא מצליחה להתאזן על קולות.
אני מרגישה כמו קערת דובדבנים ענקית ואלוהים לוקחת ממנה דובדבן אחרי דובדבן ומרוקנת אותה.
אפילו קול שני אני כבר לא מצליחה לעשות כמו שצריך.
לא נורא. בטח ייתאזן לי בהמשך.
=====================================
אני עונדת צמיד ירוק מבריק עם חמישה פעמונים על קרסול ימין.
כבר התרגלתי לצלצול הקבוע של הפעמונים כשאני צועדת.
זה מרגיש נפלא.
=====================================
עייפה, רצוצה ובעלת טעם לוואי מזוויע בפה. [מסטיק אבטיח]
עד הפוסט הבא,
Ms.C
כינוי:
Little Ms.C
בבלוג זה
בכל הבלוגים
