On women, Men & Other drugs

אתה נכנס היום לניתוח. נכנסת לפני 34 דקות, למען האמת.

לא בטוח שתצא הולך מהניתוח הזה. לא בטוח שתצא.

ישבנו אתמול במכונית מתחת לבית שלי אחרי שאספת אותי מהלימודים. כל-כך רציתי לחבק אותך. במקום זה רק הושטתי יד ואחזת בה.

למה לא ביקשתי חיבוק? למה לא ביקשתי...?

נסעת אל ידידה שלך וזה צבט. לא יודעת למה.

הרי אותי אתה לא מכיר מי יודע מה, ובכללי אני מתוסבכת ואתה לא אמור לחבב אותי במיוחד.

אבל אתה בכל זאת היית שם וחייכת ואמרת בקול הדק והמלטף שלך: "תנסי לישון קצת, הא? אני אהיה בסדר."

שותף, בזמן שאתה הורדמת והונשמת אני צבעתי את השיער, הדבקתי ציפורניים והתאפרתי.

יש סיכוי דיי גבוה שכל זה ללוויה שלך.

אני לא רוצה שתמות, שותף.

מי יישמור עליי?

אני רק חושבת על זה ונהיה לי רע.

וזה לא שאספת אותי ממקומות מוזרים ב-4 לפנות בוקר או משהו מצוץ מהאצבע בסגנון הזה.

זה פשוט שהיית שם.

לא חיבקת ולא נישקת ולא שמת אפילו יד על הכתף או הירך או הברך.

פשוט דיברת ונזפת וחייכת וצחקת וזה היה כמו לחבק הכי חזק בעולם.

לדבר איתך זה לפרוק הכל.

כמו לבכות. 

כמו לעשות אהבה.

שותף...

אני כבר לא מצליחה לדמיין את ההחלמה שלי בלעדיך.

גם אם זה רק לדבר איתך בטלפון דקה ביום.

לשמוע את הקול שלך עושה לי טוב.

לראות אותך עושה לי טוב.

אני בריאה לידך.

ולא רק פיסית. גם נפשית.

אתה מאזן אותי, שותף.
 

חלמתי בלילה שאנחנו יושבים על דשא ואתה מוזג לשנינו קולה ואנחנו שותים ושותקים.

אני בוכה בחלום, וזה מרגיש הכי נכון בעולם.

שותף, איפה הדשא הזה? בעיר שלך? בישוב שלי? בתל אביב? אולי בכלל זה הדשא של מדיקל סנטר בהרצליה?

אני עכשיו הולכת חזרה לעסק.

המקום נראה פתאום שקט וריק בלעדיך.

יש סיכוי שאתה חוזר ואני כבר מתגעגעת.

שלך לתמיד, 

ותשמור לי מקום שם למטה/מעלה...

Ms.C

אימייל אליו: "יש סיכוי שגיע יותר מוקדם היום? יש לנו על מה לדבר"

אימייל ממנו: "הבנתי. לא רוצה לבכות מולך. מעריך את הכנות שלך. מעדיף לוותר על השיחה. המשך חיים נעימים."

כמה רע אני יכולה לעשות לבנאדם אחד?

Ms.C

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=736188&blogcode=12381198 ] והפוסט של סופי מיאו [

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=644033&blogcode=12380293 ] נתנו לי השראה לכתוב את הפוסט הבא. ואני יודעת שבהמשך, אני אשנא את עצמי על שפרסמתי אותו.

אני לא מתחת לקו העוני. גם לא בעשירון העליון. אני ממוצעת. אני חושבת.

אני עובדת כדי לממן את עצמי אבל מתי שאני צריכה אבא מלווה לי 20-30-50 שקל. כמה שאני צריכה.

אני נוסעת הרבה לת"א לצורכי עבודה [אני מדגמנת] ולראות את החבר [וכל נסיעה כזאת, הלוך-חזור עולה לי 34.40 ש"ח, ועוד לא דיברתי על נסיעות בתוך ת"א].

אם אני נוסעת לת"א מינימום פעמיים בשבוע הלכה לי המאייה השבועית שאני חייה עליה.

אני חיה על 100 שקלים בשבוע.

יש גם את הלימודים...

שלוש פעמים בשבוע, ונסיעות הלוך חזור עולות לי 15 ש"ח כל פעם.

זאת אומרת: 45 שקלים כל שבוע עולה לי להגיע ללימודים שלי.

בואו נעשה חישוב קטן- 34.40 ועוד 45 שווה... 79.40 שקלים.

משמעות הדבר היא שיש לי 21.60 שקלים "מיותרים" לאוכל, שתייה וכו'.

אבל אני לא מתלוננת.
כי אין לי מה.

אני לא שוחה בכסף ולפעמים [והפעמים האלה דיי קרובות] אני מבלה כמה ימים בלי שקל על הנשמה ומצליחה לגרד איכשהו.

אבל אני בסדר עם זה.

לא יצאתי לחופשה משפחתית כבר קרוב לחמש שנים, לא טסתי לחו"ל מעולם, פעם אחרונה שאכלתי במסעדה על חשבוני הייתה כשאני והחבר חגגנו את הולנטיינ'ס ביחד.

יש לי על מה להתלונן?

אתם יודעים מה? אולי.

אבל אני לא מתלוננת.

תגיבו, חשוב לי לדעת מה אתם חושבים. [אפשר גם להמליץ...]

Ms.C