כשמחליטים לדבר

המפגש  החמישי היה המפגש של הקבוצה שלי, חברה שלי ואני ועוד שלוש בנות מהסמינר ההוא.

המון זמן עבר מאז המפגש ההוא ורק עכשיו הצלחתי להושיב את עצמי אל מול המחשב ולכתוב עליו.

המפגש היה קשה לי. העלנו את הנושא של "יהרג ובל יעבור" ורצינו לתהות יחד עם הבנות בקבוצה מהם הדברים שהם עבורן בבחינת "יהרג ובל יעבור".

התחלנו בדרמה. מתנדבות מהקבוצה הציגו בפנינו את שני הצדדים בסיפור עקידת יצחק כאשר ההוראות היו שאברהם רוצה לעקוד את יצחק ויצחק לא רוצה להיעקד.. ה"שחקניות" היו צריכות להביע במילים את מחשבותיהן כאנשים מאמינים, את דעותיהן ועמדותיהן השונות יחד עם העובדה ששניהם אוהבים את הקב"ה. מידי כמה דק' הוחלפו התפקידים ופתאום אברהם לא רצה לעקוד את בנו אך יצחק רצה להיעקד..  - ההיענות לחלק הפותח הזה של המפגש הייתה מביכה. הבנות הדתיות פחדו להשתתף ורק 2-4 בנות חילוניות השתתפו בפועל.. הרצון היה שהדמויות יוחלפו ע"י מי שתרצה מהקהל, אבל לא היה רצון שכזה... בכל אופן, השיחה שהתנהלה בין שתי השחקניות הראשיות בהחלט העניקה את האפקט הרצוי לדעתי, הרצון היה להכניס את הקבוצה רגשית אל תוך הדילמה, לגרום להן לחשוב, ואני מאמינה שגם מי שלא השתתפה באופן פעיל (משמע, רוב הבנות), הפעילה את הראש בעניין הדילמה הלא פשוטה הזו.

הדיון הראשוני בעניין "מהו עבורך 'יהרג ובל יעבור'?" היה משעמם במקצת כיוון שהתחיל מהבנות הדתיות שהקונוטציות הטבעיות שלהן לקחו אותן הישר אל שלושת המצוות - שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. ומצד שני עמדו הבנות החילוניות שהחליטו להצהיר בקול גדול ועם "אנטי" מסויים לנושא ש'אין דבר כזה בכלל! אני עושה הכל ואין דברים שהם חוק בל יעבור עבורי'. הרגשתי במלכוד, הרגשתי סוג של אכזבה.. הבנות נראו לי מקובעות מתמיד בעמדתן מבלי רצון להקשיב לצד השני, מבלי רצון להפתח אפילו לעצמן.. הרגשתי כאילו הן מפחדות לחקור מעט פנימה ועסוקות בלצעוק החוצה את הקלישאות הבנאליות הרגילות. הרגשה של חוסר מחשבה מצידן שייאשה אותי. עד שהגיעו התשובות היותר מעמיקות ועודדו אותי, דווקא מהכיוון החילוני. הייתה מי שאמרה שעבור החתולים שלה היא תעשה הכל - אפילו תמות, והייתה מי שאמרה שגילוי עריות ורצח לא כמצוות תורה, אלא כעניין מוסרי, הם דברים שממש "יהרג ובל יעבור" עבורה.. הדברים שהגיעו מהצד החילוני רק חיזקו את דעתי שכשנותנים לאדם לחשוב, הוא מגיע למסקנות עמוקות יותר בקשר לעצמו, אבל לדתיות העניין הזה קשה הרבה יותר..

הבנות חולקו לקבוצות דיון קטנות כדי ללמוד יחד מקורות רבים שצילמנו עבורן (חלקם הגדול בענייני שואה), במליאה הקרנו קטע מהסרט "מצדה" ורצינו לדון במצבים האלו שבהם יש לאדם את האופציה לבחור אם למות או לחיות בתנאים שבעיניו הם לא ראויים [לאדם דתי - חיים לא דתיים/לא יהודיים, ולאדם חילוני - חיים באותו המקום שהוא בבחינתו "יהרג ובל יעבור"].

הדיונים גלשו למקומות קשים לאורך כל המפגש הזה ואני חושבת שעצם העובדה שלא התייחסנו לשואה באופן ישיר במפגש שנערך ביום השואה עצמו, גרם לכמה בנות לתחושת "אנטי" קשה כנגד המפגש כולו. ההרגשה הייתה של אטימות וזלזול והיא הכעיסה אותנו מאוד.

אחת הבנות נאמה באמוציונליות על כך שהיא בכלל לא מבינה מה אנחנו עושים במפגשים האלו, שהם מנוהלים לא טוב, שהם לא יעילים, שהם חסרי ערך... שהנושאים המדוברים בכלל לא לעניין.. נפתח דיון בקשר למפגשים הללו ולמרות שהוא גזל מזמן המפגש שלנו, הרגשתי שהדיון הזה חשוב מאין כמותו.

הסברתי לה שבעיני הפרוייקט הזה עושה משהו מיוחד מאוד. סיפרתי לה על העבודה המיוחדת שהתרחשה בקבוצה שלי כשהכנו את המפגש הזה, על כך שהיינו נפגשות ומדברות ומבלות יחד.. שהיינו מדברות על הנושא הזה שהוא כ"כ במחלוקת בינינו, אבל אח"כ הולכות לקנות בגדים יחד.. על כך שלמדנו לדבר זו עם זו בלי לריב ולהיעלב.. שלמדנו להקשיב זו לזו. אני לא רציתי לשכנע אותן והן לא רצו לשכנע אותי, כל מה שרצינו היה להבין האחת את השניה ולקבל את הדעות השונות. זה הכל. אין בעיני דבר חשוב מזה.

איך אפשר להסביר לאדם הגיוני שדווקא מתוך הבנה עמוקה של המחלוקות (בלי נסיון לשנות את הדעה), מתרחשת התקרבות שכזו?

כנראה שאי אפשר.