הרגשתי שהכל בסדר וששום דבר שיכול להוציא אותי מאיזון נראה באופק. איזו שאננות.
סבבה לגמרי בעבודה, אני מאוד אוהב את האנשים. אני מצליח גם איכשהו לתפעל חיים מחוץ לעבודה אם זה להפגש עם חברים או ללכת לכל מיני אירועים.
אבל שום דבר מכל הדברים הנוראיים האלה לא יכול לנצח את ההרס העצמי הבלתי נסבל הזה שלי, שמגיע ברגעים הכי דפוקים שיש.
המצעד בירושלים הייתה לי חוויה ממש לא טובה. המצעד עצמו היה מהמם כרגיל, אבל כהרגלי, כשכולם שמחים ונהנים וחוגגים אני חוטף התקפי חרדה. כולם צוחקים ואני רוצה לבכות. הרגשתי שאני נחנק וכל מה שאני רוצה עכשיו זה להעלם. ואז אתה עברת, רוקד ומחייך, החיים יפים לך.
בהתחלה הסתתרתי, היה נדמה לי שהסתכלת עליי והמשכת ללכת, אבל כנראה לא הבחנת בי בהמון. אולי זה יותר טוב כי הייתה לי סיגריה ביד. אתה מבין את זה? לא רציתי שתראה אותי עם סיגריה ביד.
אחרי שחלפת על פני, מרוב טמטומי לא הפסקתי לחפש אותך כדי לראות אותך שוב. ואז כשראיתי אותך שוב הרגשתי שאני חייב ללכת לדבר איתך.
ברור שאני אלך. הסכין כבר תקוע לי בלב, אז למה לא לסובב אותו ועוד בכוחות עצמי? חייכת אליי והתחבקנו, תהיתי למה אתה לא שואל אותי מה שלומי אבל אתה אף פעם לא היית בנאדם תקשורתי מידי. אני שונא אותך על זה. אני שונא שאתה לא מדבר. אני שונא שאמרת שאתה לא רוצה להמשיך ופשוט נעלמת לי. אני שונא אותך. תדבר כבר, תדבר! תסביר לי יא זין.
למה כל כך אכפת לי ממך ולמה אני כל כך דואג לך כשאתה כזה, מביט אל האופק, לא רואה אותי בכלל.
אני שונא אותך כי יש לי כל כך הרבה אהבה אליך אבל אתה לא מוכן לקבל אותה ואתה לא מבין שהאהבה הזאת שורפת אותי מבפנים.
קח אותה, קח אותה ותתנדף. תלך ואל תחזור! תשחרר אותי.
אמרתי לו שלום, והפעם לא אמרתי לו "דבר איתי", פשוט נופפתי וחייכתי, מנסה להציג שהכל בסדר איתי למרות שבאותו רגע הכל לא היה בסדר.
אחרי זה נתקלתי בשי, הוא חיבק אותי ופשוט התחלתי לבכות לו בתוך החזה. לא יכולתי יותר. אני לא יכול יותר.
לא עם הקוצר בתקשורת עם חן, לא עם הבחור שהתחלתי לדבר איתו לא מזמן ולא ברור לי בעליל, לא עם משחקי הדייטים הנוראיים שאני צריך לעבור כדי אולי אולי אולי למצוא מישהו שירצה לשאת בי, לא את העובדה שאין לי כסף ושאני לא יכול לעוף מפה כבר, ולא את העובדה שאני חייב אלפים לעיריית תל אביב הזונות, ועכשיו ראיתי את קיריל, והוא לא אוהב אותי, ואני שונא אותו כי אני אוהב אותו והוא לא רוצה את האהבה שלי.
חשבתי על הכל. תסריטים שלמים.
אני רוצה להציע לך שנפגש ושנזדיין. אולי ככה תרצה לראות אותי. אולי ככה תרצה לגעת בי.
אבל על מי אני עובד. במקרה הטוב תגיד שזה לא מתאים. במקרה הרע אנחנו נפגש, נזדיין, אתה תגרום לגוף שלי להרגיש דברים שבחיים לא הרגשתי, אתה תנשק אותי כאילו אני הדבר הכי יפה שראית, אתה תיגע בי, אתה תחבק אותי, אתה תתייחס אליי כאילו אני המלך שלך. בסוף, אחרי שתגמור לי על הפרצוף אתה תגיד שאתה לא מעוניין להמשיך בקשר הרומנטי ביננו.
ואני אשאר לבד, עם כל מה שאמרת, עם כל מה שעשית, עם כוויות בצורה של הכפות ידיים שלך על הלב.
ואתה, תמשיך לחייך, תמשיך להסתכל אל האופק, תמשיך להיות מוזר בדרך המקסימה שלך, תמשיך להמשיך הלאה ממני.
אני עדיין פה מאחור, מחכה שאולי תסתובב אחורה ותראה אותי מוטל על הרצפה מרוסק. אולי... אולי תרגיש רע ותחזור להרים אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
pinkuiro